תמיד אמרתי (ואני מניחה שאני לא היחידה) שבעלי החזון השאקלים ביותר
הם סופרים וכותבי התסריטים. להם יש את היכולת ל"ווזן" את העתיד שלנו
הרבה זמן לפני שהוא קורה.
ב-1995 יצא סרט בשם Strange Days שריתק אותי. הוא תאר מציאות בה אנשים מקליטים את כל מה שעובר
עליהם ברמה הוויזואלית והסנסורית ויכולים לסחור בחוויה. למשל, אדם שאיבד את
רגליו, יכול להשתמש במכשיר כדי לראות וממש להרגיש איך זה להיות אדם שרץ בפארק, או
אישה שנפרדה מבן זוגה יכולה לשחזר ימים שבילתה עמו (כן, גם סקס). כמובן, שרצה תעשיית
סנאף לא חוקית סביב הטכנולוגיה (וכאן מתחיל הסיפור של הסרט).
הסרט השני יצא כבר ב-2004 TheFinal Cut, עם רובין וויליאמס
(ולא ממש הצליח). גם כאן הסרט מתאר מציאות בה רובנו נושאים צ'יפ שמקליט את החיים
שלנו. רובין וויליאמס משחק אדם שהתפקיד שלו לערוך את חייו של האדם הנפטר לסרטון
קצר שמציגים בהלוויה שלו. ואז הוא מגלה משהו שאף אחד לא היה רוצה שיראו...
וכמובן הפרק מהסדרה המעולה, מראה שחורה (עונה ראשונה, 2011) The Entire History of You. שוב, מדובר במציאות בה כל פעולה מוקלטת וניתנת לצפייה, אישית או
פומבית, מחדש.
ויש עוד אלף כאלה – מ-1984 ועד Minority Report (2002)
ועד המשקפיים של גוגל.
מכירים את המם הזה שרץ בפייס?: "הייתה בשירותים - צלמה את עצמה
37 פעמים, היה על הירח - צילם עצמו פעם אחת".
אנו כבר שם, במציאות הזאת שבה הכל מתועד ומצולם. מיני מיקרו פעולות
שלנו מתועדות, מדווחות (על ידינו או על ידי אחרים), נשמרות לעולמי עד, נשלפות מחדש
בקלות בלתי נסבלת (מי אמר טכנולוגיה ולא קיבל?) כדי להיזכר ולהחוות מחדש. וסטטיסטיקה
– מכירים? הכול נארז לטבלאות מעקבים ולברים וגראפים המזכירים לנו מי היינו פעם
(רצתי רק קילומטר וחצי בהתחלה) ומה אנחנו היום (היום שלושה קילומטר) וכמה, אם נעשה
כך וכך, (ותמיד משופרים יותר) נהיה מחר (איירון מן 2015!).
אז שוב, אני שעוקבת אחרי מה שקורה ולמה בצורה אובססיבית (להקדמה בעניין ראו כאן) סוקרת בפניכם טרנד חשוב שנקרא Tracking.
הצורך שלנו בלתעד, לשמר ולעקוב אינו חדש, מי יותר ומי פחות. ואני
לא מציינת כאן ערכים ברורים כמו היסטוריה, מדע, סטטיסטיקה, מחקר. אך כן למשל, נוסטלגיה
צובטת! ויפה אמר זאת דון דרייפר: "זה לוקח אותך קדימה ואחורה, זה לוקח אותך
למקום בוא אנו רוצים לבקר בו שוב....למקום בו אנו יודעים שאנו אהובים".
או
למשל הצורך הבסיסי והפשוט לשפר עצמנו ואת איכות חיינו כל הזמן וכך התיעוד והדאטה
שנאספים מאפשרים לנו לראות את התמונה הגדולה ואת שאנו עושים בבירור יותר ובאמת
לשפר את חיינו (ראו למשל מחקרים של ד"ר רוברט אפשטיין ולמשל, את התנועה (Quantified Self.
ויש גם כאלה שפשוט
אוהבים לראות את השם שלהם מופיע כל הזמן או מידי פעם (גם אני, הנה ככה: קארן קארן
קארן).
ואם תרשו לי להיות עמוקה יותר (וקצת חופרת), מעקב ותיעוד אישי במרחב
הציבורי נופל טוב עם תאוריית ההשוואה החברתית של לאון פסטינגר (פסיכולוג
חברתי). פסטינגר טוען כי בחיפוש שלנו בהערכה עצמית מדויקת אנו משווים עצמנו
לסובבים אותנו ועל ידי כך מפחיתים את אי הוודאות ומקבלים תמונה עצמית...האם יכול להיות
שאנחנו מתעדים ובפומבי כדי, בין היתר, לקבל תמונה עצמית מדויקת יותר? (ואני לא
שואלת האם התמונה מדויקת באמת, אלא האם זו המוטיבציה?).
כך או כך כבר לא מדובר בתופעה אלא במגמה של ממש, בצורך עמוק
ולפעמים באובססיה המשנה לחלוטין את איך שאנחנו פועלים, מתקשרים, מחליטים ונזכרים.
עכשיו כשאנחנו מבינים את הצורך, חשבו על שירותים, אפליקציות
וחוויות המאפשרות לצרכנים השונים לתעד, להשוות, לדווח ולהתקשר בפלטפורמות השונות
(פומביות וחברתיות כמו פייסבוק, או קטנות פרטיות ומכוונות מטרה כמו זאת של הרופא שלנו).
וניוז פלאש, מדובר בחלק מתעשייה עם צפי לגלגל מעל 6 מיליארד דולר ב2016.
הנה כמה דוגמאות: (יש אלףמליוןתלאפיםחמשמאות אני יודעת :) וכמובן פעולות שקורות ב"אופן טבעי" כמו כל מה שאנחנו
שמים ב - פייס, אינסטגרם, טוויטר, פיקסה וכדומה).
1) טוב נו, Google Glasses ...
2) אפליקציות משפרות איכות חיים כמו
Zeo, Jawbone, SuperBetter ו – Lift המאפשרות
לקבוע יעדים, לעקוב אחרי תנועה, שינה, הרגלי אכילה, תזונה ואחרים, לבקש מהחברים
להוות קבוצת תמיכה וכמובן לתעד, לדווח, להפיץ ולקבל סטטיסטיקות בנושאים השונים.
וכמובן יש את כל אפליקציות הספורט השונות מנייקי פלוס ועד Endomondo )והיא מצוינת כאן רק בגלל שיש לי
אותה).
3) אפליקציות מעולם הרפואה כמו: Withings המודדת ועוקבת אחר לחץ
הדם, ו-Skinvision המאפשרת לעקוב אחרי שומות ושינויים בעור. בשתיהן ניתן לשלוח
נתונים לרופא למעקב. ועוד אחת מעולה - iBGStar®Blood Glucose Meter המורכבת מדונגל המתחבר
לסמארטפון ומאפשרת מדידה של רמות גלוקוז. האפליקציה מתעדת ושולחת נתונים למרפאת הסוכרת
של החולה.
4) ושירותים שפשוט אורזים את סיפור
חיינו ומאפשרים תיעוד ושמירה של כל מה שקורה בחיינו ואף מתממשקים לאפליקציות
העושות זאת בנפרד, כמו Saga.
וכמו לכל מגמה ותופעה גם כאן אנחנו לא חסינים מהשלכות ושינויים.
כמה נקודות למחשבה (ומי שינחש נכון את דעתי האישית יקבל חיבוק מתועד באינסטגרם עם
קישור לפייס).
אז כבר אמרנו שהתופעה קיימת ולכן היא מייצרת שוק שנשמע שיגלגל הרבה
כסף ועונה על צרכים עמוקים שלנו.
אתמול אפילו קראתי שאחת מ-8 המשרות החדשות שיהיו ב- 2025, היא משרה בשם Digital Death Manager – מישהו שיעשה סדר בכל הלייף לוגינג הזה שלנו
(זוכרים את הסרט מ-2004). יש עתיד לכל עורכי הוידאו השונים :).
בכל הרעש הזה יש מקום עצום לשירותים המשתיקים את כל הרעש. מי שיפצח
את זה לדעתי יעלה על הגל. שירותים ואפליקציות שמאפשרים לאנשים להיעלם, גם אם לזמן
מועט, לעטות על עצמם גלימה שלא מראה אותם (ההוביט, הארי פוטר) קוראים לזה Cloaking / Off-the-Grid / Re-Starting. ויש כבר כמה כאלה: אפליקציית הסקסטינג Snapchat עושה את זה מצוין –
משתמשים יכולים לשלוח תמונות לא שגרתיות מבלי שניתן יהיה להפיץ, לתעד, לשתף.
קדימה – צריך עוד כמה רעיונות טובים המאפשרים לנו ללכת עם ולהרגיש
בלי.
ונקודה אחרונה וחשובה, לי לפחות. הזיכרון. התיעוד הזמין שהופך לאובססיבי
או לחלק מההוויה הולך לשנות את התפקיד והמקום של הזיכרון שלנו. הזיכרון שלנו עטוף
בחוויות סנסוריות שאינן רק ויזואליות ודווקא אי התיעוד (לפחות כמו שהדור שאינו digital native מכיר אותו), אולי
המכוון, משמרות משהו בצורה מסוימת, בחדרי הזיכרון השונים. כך יש משמעות בשליפה של
תמונות ישנות, בהתרפקות על העבר, בשכחה.
ועכשיו, כשכל תנועה, תחושה, וחוויה מתועדת,
הזיכרון יאלץ גם הוא לסגל עצמו לעולם החדש בו הכול מתועד ונשמר וניתן לצפייה ובחינה
מחדש. מדענית המוח ד"ר שילר (באלכסון) מסבירה: "אפשר לשנות את
השפעתו הרגשית של זיכרון על-ידי הוספת מידע או העלאתו בהקשר אחר... זיכרונות
מתעצבים ונכתבים מחדש בכל פעם שאנחנו נזכרים באירוע.... כשמשפיעים על זיכרון רגשי...אנחנו
עדיין זוכרים בדיוק מה קרה. אבל הזיכרון הרגשי נעלם."
ועכשיו חשבו על העולם
שאנחנו עומדים בפתחו, בו ניתן להיזכר באירוע בהינף יד... ומה זה יעשה לזיכרון
הרגשי שלנו? רק אומרת...חומר למחשבה.
ולדעתי זאת הזדמנות מצוינת לאחל לכם המשך חופש נעים ושנה טובה.
שנה של אהבה ובריאות, מתועדת כהלכתה.
הרבה אהבה,
קארן