ש י ק ו ם!

לא כתבתי הרבה זמן. לא יכולתי. מהר מאוד הבנתי שכדי לחזור ולכתוב משהו רבע מקצועי אני צריכה לצאת החוצה ולחוות דברים ואת זה לא עשיתי כבר שלושה חודשים (כן שלושה) ויש לי עוד חודש לפחות בבית (חוץ מגיחות השיקום שלי). ובכל זאת הצלחתי היום לכתוב על טרנד חשוב: Random Acts of Kindness.

אחרי הניתוח עוד כתבתי פוסט אחד ושני סיפורים קצרים אך אלה היו פרצים חד פעמיים של אנרגיה מתוך הענן ששהיתי בו. לא ממש זוכרת איך עברתי את החודש הזה אחרי הניתוח. ואיזה מזל שיש אנלגטיקה ואנשים שעוזרים.

וכשקצת התאוששתי ויכולתי לחזור לספת גילברט שלי (ממיטת גילברט שלי) קלטתי שאני לא מסוגלת לעשות הרבה ושאין לי הרבה סבלנות לקרוא ספרים או שמא התרגלתי לקרוא כתבות קצרות דרך המחשב (האם אני מייצגת את דור ה- Nowism וסיפוקים מיידיים?). כך שחוץ מלשבת ולהתבונן בנעשה סביבי בממלכה הפרטית שלי והרבה מציצנות דרך הפייס, אני לא ממש חווה דברים, בטח שלא באינטנסיביות שאליה אני רגילה.

ואני טיפוס אינטנסיבי J

ולמדתי לשחרר ולהמתין בסבלנות ואז התחיל השיקום.

הוא נכנס לחיי במידות קטנות. בתחילה דרך עדי, הפיזיותרפיסט שמכבי שלחה לי עד הבית (אני מרוצה!). יש דבר כזה שנקרא פיזיוטרפיה ללא דריכה. יושב לו איזה בחור עם מלא כוח ומפרק לי את כף הרגל, וכשהוא הולך הוא רושם לי תרגילים לסטים שאני צריכה לעשות כל שעתיים בערך. ופתאום המושג שנקרא "כאב טוב" מתבהר לי. ואני עובדת פול טיים בעבודה שנקראת כאב טוב.

כל מיני נכי (עבר) כמוני (עמית גיסי, עלי ופדי, שני חברים טובים, ועוד כאלה שאספתי בחודשים האחרונים) אמרו לי "עוד תראי הכאב הוא כאב טוב" ואני לא הבנתי את זה. what the fuck כאב טוב? אתם בסרט? מעולם לא חוויתי כאב טוב עד שעדי עבר את משקוף דלתי. יקירי, יש דבר כזה כאב טוב. ולא בגלל שנהנים (כי לא) אלא כי בסוף אמור לקרות דבר טוב.

ועימו יש המון תסכול (פה אני כותבת על התסכול אבל לא לדאוג, יש אופטימיות בהמשך J). יש תסכול כי זה תהליך א ר ו ך, ולמישהי אינטנסיבית שלא מבינה מה זה באמת (אבל באמת) אומר לדחות סיפוקים, ולא ממקום של ילד, אלא ממקום של מישהי שיודעת שהחיים יכולים להשתנות בשנייה, תהליך ארוך יכול להיות מאוד מתסכל.

ומתסכל גם המימד הפיסי של השיקום. הגוף שלי תמיד היה כלי סבבה ששירת אותי נאמנה. אני טיפוס פעיל, אתלטי, אלסטי, בכושר, אפילו בלידות תסכלתי יולדות אחרות עם תפרים וטחורים ששלוש שעות אחרי הלידה ישבתי ישיבה כריעה ללא בעיה. ההתעסקות שלי עם הגוף היתה שטחית: כוסית לא כוסית? בטן לא בטן, חזה שקטן אחרי לידה, נו כזה. ופתאום אני מתעסקת עם ר א ב ק יכולת ללכת? האם אני אצלע? טווח תנועה (מה זה?) לשאת משקל על הרגל ופעילות אינטנסיבית כמו סטים של תרגילים, לפעמים,רק עשרה תרגילים, שמתישים אותי. אני מגדלת עצם וזה לא פשוט.

ואז התחלתי הידרותרפיה ושם נשבר ונבנה משהו. בהידרותרפיה אני יכולה לעשות קצת יותר כי משקל הגוף יורד משמעותית במים (מים שמגיעים עד גובה חזה) וגם פחות כואב במים. אבל דווקא שם אני מרגישה כמה הגוף בוגד. בשנים של עבודה קשה בניתי גוף חזק ושלושה חודשים של חוסר פעילות מוטטו אותו כליל. אני לא מצליחה לשחות כבעבר ומתעייפת תוך שנייה. גם הפעולות הפשוטות הפכו קשות. פתאום הבנתי שלא רק את הרגל אני צריכה לשקם אלא גם את שאר הגוף, היציבה, מערכת שיווי המשקל - the works.

ולמרות המפגש, שם במים, עם שבריריותו של גופי, מצאתי כלי שיכול להכיל את מה שעובר עלי. המים עושים לי טוב. הם מרגיעים, מכילים, מייצבים ומכינים אותי ליום שאוכל לצעוד, בהתחלה עוד עם קביים ואחר כך לבד (אינשאללה).

והם נותנים לי כוח לפנטז על ימים שבהם אני אסתכל במראה ואשאל שאלות כמו: יש לי בטן? מיני? עקבים? כאלה.

מי נרשם איתי למרוץ נייקי 2013?

נשיקות לכולם, ותודה על הדאגה והעזרה שלכם.

קארן