שלום פרטי מסטיב ג'ובס ועל רעב

ביום שסטיב ג'ובס נפטר התעצבתי. הגעתי מוקדם לעבודה וקראתי כמה כתבות עליו, ראיתי כמה סרטונים (חיים, זה לגמרי לצורכי עבודה J) ותהיתי איך אומרים שלום לאחד האנשים שאחראים על אחת מהמהפכות הגדולות שהיו כאן בכמה עשרות השנים האחרונות? זה לא שזה לא היה צפוי, הבן אדם חלה בסרטן הלבלב וממש לא מזמן הודיע על הפרישה שלו, אבל עדיין היה משהו שגרם לי לעצור ולחשוב על המהירות שבה הגיע לכאן ועל המהירות שבה עזב. הקשבתי שוב לנאום שלו בפני בוגרי סטנפורד מ- 2005 על "איך לחיות כאילו שזה היה היום האחרון שלך". הוא סיכם במילים (שציטט) “stay hungry, stay foolish” . ואם יש משהו שהייתי רוצה לעשות כדי להנציח את המורשת שלו זה להישאר רעבה תמיד ו foolish (ללא תרגום ראוי) תמיד.

אני בן אדם רעב. זה מצחיק כי בדיוק השבוע מישהו שאל אותי משהו בעניין ועניתי שאני תמיד רעבה ואיכשהו חזרתי בי ואמרתי ש"רעבה" זאת לא המילה, אלא שאני חייבת שיהיה שינוי. התביישתי להגיד לו שאני רעבה, פחדתי שזה ירתיע. אז הנה, אני מודה, אני תמיד רעבה. ולאנשים רעבים, אני חושבת, יש תכונה כזאת שהם לא בהכרח “אוכלים” יותר מכאלה שלא רעבים, אך הם "אוכלים" כמעט הכול ועם המון התלהבות.

אני רחוקה מלהיות סטיב ג'ובס, והמהפכות שאני עושה הן פרטיות כאלה, והרבה יותר אישיות. אבל אני, כמוהו מנסה לחיות את החיים שלי כאילו שהם נגמרים תיכף. והייתי רוצה שגם אתם, תעצרו לשאול שאלה אחת פשוטה – האם היום שלכם מלא בדברים שאתם אוהבים יותר מדברים שאתם פחות אוהבים?

זה נורא מגניב להיות סטיב ג'ובס ולעמוד על פודיום בסטנפורד ולהגיד לצעירים האלה לעשות את מה שהם אוהבים. טוב, הוא סטיב ג'ובס ואין לו ילדים קטנים לפרנס והוא בדיוק אחרי האי-פוד (אבל לפני האי-פון) והוא כזה קול... אבל גם הוא מסביר שלא תמיד היה לו קל...ו... בסוף הסרטן ניצח בגיל 56 L

וזה לא חייב להיות רק מה שאתם עושים (עבודה). זה יכול להיות כל דבר. ומי שחי כך יודע שאין מה לעשות. יש הרבה בגדים שאתה יכול ללבוש אבל יש חליפה אחת שיושבת בול ורק בתוכה נוח. ואפילו סופרמן יודע שרק עם טייץ של כוסיות וגלימה ממש לא בסטייל, רק אז הוא יכול לעוף. ועד שלא מרגיש לכם נוח תמשיכו לחפש, בעיקר בפנים, כי שם התשובה נמצאת. ויש מחיר, והוא כבד, אבל פחות כבד מלחיות חיים שהם לא באמת שלכם.

כשהייתי קטנה וחששתי מלעשות משהו, אימא שלי הייתה אומרת "שאת ה"לא" כבר יש. מקסימום יהיה לך "כן". אז למה לא להעיז? ולכתוב משהו כמו "אימא שלי הייתה אומרת..." רק מזכיר לי כמה אני תיכף בת 40. ולהיות תיכף בת 40 זאת סיבה ממש טובה להישאר רעבה ו foolish.

וברוח החגים והשנה החדשה וגם קצת חשבון הנפש של יום כיפור אני רוצה להגיד תודה לאנשים שעוזרים לי, כל יום, להיזכר בכמה החיים שלי יכולים להיות קצרים כאן בעצם (שאולי זה הצד השני של סליחות) ושעשו לי את השנה.

ליאיר שלא נבהל מכל המהפכות שאני מכניסה לחיים שלנו.

לילדים שלי שמפגישים אותי כל יום מחדש עם עצמי הקטנה, ועם האימא שהייתה לי (ועדיין) והאימא שאני וגם על הרעב והסקרנות הבלתי נדלית שלהם  - שמזכירים לי שכל יום לומדים משהו חדש, גם אם הוא קטן וזניח (ובסוף הקווים מתחברים).

לבוס הקודם שלי שבעט בי והפגיש אותי עם שאלה אחת גדולה – "מה הלאה?"

למריבה אחת עם חבר מאוד טוב, ויומיים של silent treatment שגרמו לי לשבת ולכתוב, לכתוב, לכתוב (לא את הבלוג, משהו אחר, לאחר כך).

לחוה ניסבוים (יועצת תעסוקתית) שפגישה אחת איתה ארגנה לי את המחשבה לגבי "מה הלאה?" הרבה יותר טוב. ולרחלי ולאחותי שאמרו לי להיפגש איתה.

לישי.

לנוצה של דמבו שמאפשרת לי לעוף.

לקיר טיפוס (וליאיר שהפגיש אותי איתו) שמסדר את המחשבות (טוב, גם את הגוף).

לכל השאר.

ולסטיב ג'ובס על המק, האי-פוד-פון-פד ומהפכה ענקית אחת וחלל אינסופי שנשאר אחריו.

שתהיה שנה הבאה טובה יותר...

קארן