הפרשנות שאני הכי אוהבת על הגירוש מגן העדן היא של אריך פרום.
פרום מקדים ואומר כי האדם שהתברך בתבונה, עם מודעות לעצמו (תיכף נדבר על זה), עם מודעות לתוחלת החיים הקצרה שלו, שנולד וימות ללא רצונו, עם מודעות להיותו לבד ולנפרדותו, לחוסר האונים שלו אל מול כוחות הטבע והחברה... כל אלה הופכים את קיומו הנפרד והלא מאוחד לכלא. וכי הוא ישתגע עד שלא ישחרר עצמו מהכלא על ידי איחוד מחדש עם האחר והעולם בחוץ.
על ידי אכילת פרי הדעת קיבלנו חופש בחירה אך נשללה (ורק לכאורה) מאתנו האחדות עם האל, הבריאה והטבע, השדה המאוחד. והתהלכנו בעולם לתור אחריה.
הגירוש מגן העדן אינו עונש. הוא תהליך טבעי אותו כל אחד מאתנו עובר. כל אחד מאתנו עבר בדרך כזו או אחרת את השלב הזה בו הבנו כי אנו נפרדים, בתחילה מאמנו, אחר כך מהורינו וכן הלאה. ברי המזל מאתנו חוברו יחדיו על ידי כוחה של אהבה (אהבה כאמנות על פי פרום, לא בהכרח זאת הרומנטית) ברגישות וחמלה ואילו אחרים... קצת פחות
אני מאלה שקצת פחות :). אף אחד לא אשם בזאת. אהבו אותי, אני יודעת. אבל מספיק חרם חברתי אחד או מבט אחד נוקשה על הילדה הרגישה שהייתי (ועדיין, אך היום אני יודעת שזה כוח) כדי שארגיש לא במקום, לא שייכת. ושנים התהלכתי בעולם מלאה בשאלות גדולות. צברתי מסכות וסיפורים שאפשרו לי להגן עלי מהעולם הפולש מבחוץ. אלה היו מנגנוני ההגנה שלי. חשבתי שבניתי עולם בו אני יכולה בהגיון רב להסביר לעצמי שככה יהיה לי נכון. אוי, איך טעיתי.
אבל אני לא רוצה לכתוב על הארועים שגרמו לי לעטות מסכות או הסיבות שבגללן בחרתי להסיר את המסכות. זה קרה בהדרגה. בהתחלה במינונים קטנים שגדלו והצטברו ונקודה קריטית אחת בה נכנסתי לחדר ניתוח לאחר שריסקתי את הקרסול. שם כבר לא יכולתי להתכחש לעולם שהופיע מולי במלא הדרו. ומתוך תחושה שאני לא מסוגלת לזייף יותר חזרתי לתור אחרי התשובות לשאלות שהיו מנת חלקי בעבר.
אני רוחנית. תמיד הייתי. ותאמינו לי, ששני בני זוג החוזרים בתשובה שהיו לי (מי יותר ומי פחות) היו אחלה שיקופים לעיסוק שלי בעולם הרוח. כששואלים אותי האם חזרת בתשובה, אני עונה, מעולם לא חזרתי בשאלה. אך האל שלי אינו דתי. האל שלי הוא אני, הוא אתם, הוא הכוח, הבריאה, הוואקום, השדה המאוחד, נקודת האפס. איך שתקראו לו.
וכך זה קרה. אני למדתי להתיידד עם תת המודע שלי. להבין על מה ״יושב״ מה שמנהל אותי ולשנות, אחרי עבודת עומק, את הדפוסים הלא משרתים. להתמיר, ולחזק את כל היפה שבי. למדתי להתיידד עם חלקי הצל שבי. לקבל אותם, לשבת עימם לקפה. לצחוק עימם. לאהוב אותם ללא תנאי. לאהוב אותי ללא תנאי. לאהוב אחרים ללא תנאי.
אני שאוהבת במיוחד לחלוק את הטוב והאור מזמינה אתכם להתנסות וללמוד את עצמכם לעומק ולהחזיר את הכוח הביתה.
קארן
פרום מקדים ואומר כי האדם שהתברך בתבונה, עם מודעות לעצמו (תיכף נדבר על זה), עם מודעות לתוחלת החיים הקצרה שלו, שנולד וימות ללא רצונו, עם מודעות להיותו לבד ולנפרדותו, לחוסר האונים שלו אל מול כוחות הטבע והחברה... כל אלה הופכים את קיומו הנפרד והלא מאוחד לכלא. וכי הוא ישתגע עד שלא ישחרר עצמו מהכלא על ידי איחוד מחדש עם האחר והעולם בחוץ.
אותה חוויה של נפרדות היא המקור לחרדה (anxiety). להיות נפרד, אומר להיות מנותק ללא יכולת להשתמש בכוחות האנושיים שלי, להיות חסר ישע ולחוות את העולם כפולש לתוכי מבלי שתהיה לי היכולת להגיב. מעבר לכך, חרדה מעוררת רגשות של בושה ואשמה וזאת באה לידי ביטוי בסיפור התנ״כי של אדם וחווה. עם אכילתם את פרי הדעת טוב ורע, אחרי שהמרו את רצון האל (ואין טוב ורע אם אין חופש להמרות) והפרו את ההרמוניה עם הטבע, הם התביישו - כי הבינו שהם ערומים...
אריך פרום מסביר שבהיצמדות לפרשנות הוויקטוריאנית בה אדם וחווה התביישו במערומיהם, אנחנו מפספסים את הנקודה העיקרית: עם היותם מודעים לאחר ולעצמם הם הבינו כי נפרדים הם. ואף על פי שיודעים כי נפרדים, נשארו הם זרים אחד לשנייה משום שטרם למדו לאהוב אחד את השנייה (עדות לכך היא ״הלשנתו״ של אדם על חווה במקום להגן עליה מול האל).
אריך פרום מסביר שבהיצמדות לפרשנות הוויקטוריאנית בה אדם וחווה התביישו במערומיהם, אנחנו מפספסים את הנקודה העיקרית: עם היותם מודעים לאחר ולעצמם הם הבינו כי נפרדים הם. ואף על פי שיודעים כי נפרדים, נשארו הם זרים אחד לשנייה משום שטרם למדו לאהוב אחד את השנייה (עדות לכך היא ״הלשנתו״ של אדם על חווה במקום להגן עליה מול האל).
הידיעה כי אנו נפרדים ללא איחוד על ידי אהבה - היא, היא המקור לבושה ובאותה הנשימה היא גם המקור לאשמה ולחרדה (מתוך The Art of Loving).
על ידי אכילת פרי הדעת קיבלנו חופש בחירה אך נשללה (ורק לכאורה) מאתנו האחדות עם האל, הבריאה והטבע, השדה המאוחד. והתהלכנו בעולם לתור אחריה.
הגירוש מגן העדן אינו עונש. הוא תהליך טבעי אותו כל אחד מאתנו עובר. כל אחד מאתנו עבר בדרך כזו או אחרת את השלב הזה בו הבנו כי אנו נפרדים, בתחילה מאמנו, אחר כך מהורינו וכן הלאה. ברי המזל מאתנו חוברו יחדיו על ידי כוחה של אהבה (אהבה כאמנות על פי פרום, לא בהכרח זאת הרומנטית) ברגישות וחמלה ואילו אחרים... קצת פחות
אני מאלה שקצת פחות :). אף אחד לא אשם בזאת. אהבו אותי, אני יודעת. אבל מספיק חרם חברתי אחד או מבט אחד נוקשה על הילדה הרגישה שהייתי (ועדיין, אך היום אני יודעת שזה כוח) כדי שארגיש לא במקום, לא שייכת. ושנים התהלכתי בעולם מלאה בשאלות גדולות. צברתי מסכות וסיפורים שאפשרו לי להגן עלי מהעולם הפולש מבחוץ. אלה היו מנגנוני ההגנה שלי. חשבתי שבניתי עולם בו אני יכולה בהגיון רב להסביר לעצמי שככה יהיה לי נכון. אוי, איך טעיתי.
אבל אני לא רוצה לכתוב על הארועים שגרמו לי לעטות מסכות או הסיבות שבגללן בחרתי להסיר את המסכות. זה קרה בהדרגה. בהתחלה במינונים קטנים שגדלו והצטברו ונקודה קריטית אחת בה נכנסתי לחדר ניתוח לאחר שריסקתי את הקרסול. שם כבר לא יכולתי להתכחש לעולם שהופיע מולי במלא הדרו. ומתוך תחושה שאני לא מסוגלת לזייף יותר חזרתי לתור אחרי התשובות לשאלות שהיו מנת חלקי בעבר.
אני רוחנית. תמיד הייתי. ותאמינו לי, ששני בני זוג החוזרים בתשובה שהיו לי (מי יותר ומי פחות) היו אחלה שיקופים לעיסוק שלי בעולם הרוח. כששואלים אותי האם חזרת בתשובה, אני עונה, מעולם לא חזרתי בשאלה. אך האל שלי אינו דתי. האל שלי הוא אני, הוא אתם, הוא הכוח, הבריאה, הוואקום, השדה המאוחד, נקודת האפס. איך שתקראו לו.
הוא בא לידי ביטוי בכל דבר גשמי ורוחני והוא מוסבר בדרכים שונות, מהחביבות עלי הן של דויד בוהם, איינשטיין, טסלה, וילהלם רייך, יונג, סטיבן גיליגן, נסים הרמיין, ואלה שזכיתי להכירם אישית וללמוד מהם: אריה דובי (ז״ל), אלעד חדד, נאדר בוטו, פריידי מרגלית, אורית בוקסבוים-פורת וגלית שחם (מורותי האהובות במרחב). האל שלי מוסבר דרך הפיזיקה הקוואנטית ומורגש היטב בגוף החי שלי שאותו אני מרגישה חזק ועימו למדתי לעבוד ולרפא, עצמי ואחרים. אנרגיית החיים נכנסת ויוצאת ממני כאילו שהפכתי שוב ילדה. כפי שהטבע רצה, כפי שצריך להיות.
אבל מי שחיברה אותי יחדיו ולימדה אותי ועוד הרבה נשמות שהיו נפרדות היא פריידי מרגלית ומרחב מודעות. שם כל הידע שצברתי בשנים האחרונות דרך לימודים, סדנאות ומפגשים מלמדים ומרגשים, שם הוא התחבר לידיעה אחת מזוקקת. שאני לא נפרדת, שאני מחוברת, שאני חלק מהשדה המאוחד ושאני אהובה.
אבל מי שחיברה אותי יחדיו ולימדה אותי ועוד הרבה נשמות שהיו נפרדות היא פריידי מרגלית ומרחב מודעות. שם כל הידע שצברתי בשנים האחרונות דרך לימודים, סדנאות ומפגשים מלמדים ומרגשים, שם הוא התחבר לידיעה אחת מזוקקת. שאני לא נפרדת, שאני מחוברת, שאני חלק מהשדה המאוחד ושאני אהובה.
למדתי לאהוב את עצמי. מחדש.
ולא, אין לי דבר בגנות הפסיכולוגיה הקלאסית או סדנא זו או אחרת. כולם היו שיעורים בדרך שהובילו אותי למסקנה שזה אינו מספק עבורי ולהמשיך לתור אחר התשובה והדרך. וכשהייתי מוכנה נכנסתי למרחב מודעות בראשה של פריידי מרגלית. ושם קרה הנס!
פריידי מומחית ל״מטא פסיכולוגיה״ - הפסיכולוגיה של התודעה - וזו, כפי שניתן לקרוא באתר של המרחב ״באה לפוגג את אשליית קווי הגבול המתקיימים בינינו לבין העולם החיצון. המטא פסיכולוגיה מתווה דרך מהפכנית להתבוננות במתרחש, להבין כי ה"מציאות" אינה אלא השתקפות מדויקת, הולוגרמה של נבכי תודעתנו, ומתוך תפישה זו ביכולתנו להתבונן פנימה, להביא לשינוי בתוכנו, וליהנות ממציאות המשתנה סביבנו״.
פריידי מומחית ל״מטא פסיכולוגיה״ - הפסיכולוגיה של התודעה - וזו, כפי שניתן לקרוא באתר של המרחב ״באה לפוגג את אשליית קווי הגבול המתקיימים בינינו לבין העולם החיצון. המטא פסיכולוגיה מתווה דרך מהפכנית להתבוננות במתרחש, להבין כי ה"מציאות" אינה אלא השתקפות מדויקת, הולוגרמה של נבכי תודעתנו, ומתוך תפישה זו ביכולתנו להתבונן פנימה, להביא לשינוי בתוכנו, וליהנות ממציאות המשתנה סביבנו״.
מוזמנים להמשיך לקרוא על השיטה ועל פריידי כאן.
וכך זה קרה. אני למדתי להתיידד עם תת המודע שלי. להבין על מה ״יושב״ מה שמנהל אותי ולשנות, אחרי עבודת עומק, את הדפוסים הלא משרתים. להתמיר, ולחזק את כל היפה שבי. למדתי להתיידד עם חלקי הצל שבי. לקבל אותם, לשבת עימם לקפה. לצחוק עימם. לאהוב אותם ללא תנאי. לאהוב אותי ללא תנאי. לאהוב אחרים ללא תנאי.
אני שאוהבת במיוחד לחלוק את הטוב והאור מזמינה אתכם להתנסות וללמוד את עצמכם לעומק ולהחזיר את הכוח הביתה.
ובברכת שבת שלום, אור ואהבה...
קארן
הללויה,מקסים קארן!
השבמחקמדהימה שאת, מתחברת לכל מילה שלך! עברו כל כך הרבה שנים מאז שהכרנו בפריז...הייתי ממש שמחה להפגש מתישהו...מוזמנת מאוד לבוא לחניתה הקסומה לבד או עם הילדים חיבוק אוהב, מעיין כהן-פיקאר
השבמחקעוצמתית, עצומה ומעצימה. איזה פוסט . את השראה קארן. יופי :-)
השבמחק