זוכרים שאמרתי שיכול להתדרדר? אז כזה.
במקרה שלי, האיש מספר אחד, ד"ר שלמה אליאס
(ותודה לעמית ונטלי שהמליצו) חשד שיש שבר נוסף. שלושה רופאים לפניו, ושלושה
רנטגנאים לא ראו אותו. עצם הטלוס שלי התרסקה לגמרי וביום שהגיע הפענוח של בדיקת ה CT, בשעה
17:30 ד"ר אליאס שלח אותי להתאשפז
באיכילוב. בשמונה בבוקר למחרת נכנסתי לניתוח אורטופדי מורכב תחת הרדמה מלאה.
מאז אני עומדת על קצה התהום. על רגל אחת ומחזיקה
חזק שלא ליפול.
כי עוד יכול להתדרדר. יש לי עוד שלושה חודשים ללא
דריכה, ואחריהם פיזיוטרפיה ארוכה, ועוד שנה לפחות עד שידעו שהניתוח הצליח (גם לגבי
יעילותו היו חלוקות הדעות) ויכול להיות שאצטרך ניתוח נוסף, בעיקר כי אם מבינים את
החשיבות של העצם הזאת, יודעים שהסיכויים לא לגמרי בעדי.
ולמרות שאני אופטימית ושאני הולכת לנצח, אני קצת
מפחדת.
בהתחלה פחדתי מלמות. קרו מקרים שניתוח בהרדמה מלאה
הסתבך. ולא ממש נפרדתי מהילדים ומיאיר, ואם אני לא אתעורר והפנים האחרונות שאני
רואה הם של ד"ר עמיר שפירא והוא כזה חמוד...ואחד שתיים שלוש..
ואחר כך התחלתי לפחד מהכאב. הכאב שלא מפסיק, ומה
אם הוא באמת לא יפסיק. ממנו אני עדיין מפחדת.
וגם מעוד מלא דברים.
לא כיף הפחד הזה...
ובכל הענן השחור הזה יש מקום אחד, ואני יודעת שכמה
מכם יעופו עלי עכשיו, שעושה לי טוב וקוראים לו איכילוב. והנה זה קשור לפרגון שלי
למקומות שעושים את זה נכון! וזה בעיקר בגלל שלמעט שתי אחיות מהז'אנר הפשיסטי פלוס
בלילה האחרון במחלקה, כולם, ללא יוצא מן הכלל, היו רגישים, שירותיים ובאמת רצו רק
להקל עלי. וזה נותן תחושה של ביטחון, שאיפשהו השארתי בדרך לחדר ניתוח ואני עוד
מחכה לחסידה שתחזיר אותה אלי.
כבר הרבה זמן שאני חושבת שאיכילוב זה אחלה מקום. את
שני הילדים שלי ילדתי שם, והאשפוז של רוני בדנה היה משב רוח מרענן בהשוואה
ל"חוויה" המזעזעת שעברנו בשניידר.
היה לי מזל גדול שד"ר אליאס מנתח באיכילוב כי
מיד אחרי שהבנו שאני צריכה לעבור ניתוח הוא התקשר למיון כירורגית ואמר להם שאני
מגיעה. וכשהגעתי ישר חיכו לי וכל האדמיניסטרציה עברה יחסית מהר והכול עם חיוך וקריצה
וגם קצת חוש הומור ("מזל שקרה לך ולא לי" ועוד כל מיני הגיגים של חננות).
ואני חייבת לציין שהמקום כמו אחרי הוריקן, אני לא
יודעת איך לבטא את זה במילים. הם אחרי מהפכה ואתה מרגיש את זה. החזרה של המתמחים
והרופאים לשגרה לא ממש אחתה את השבר. יש להם עוד דרך לעבור ובכל זאת הם מתייחסים לחולים עם המון סבלנות וחמלה.
לא היה מקום במחלקה, אז בלילה שלפני הניתוח נשארתי
לישון במיון כירורגית. האחות במשמרת הראשונה הציעה לי את הפינה החשוכה יותר ושאלה
את יאיר אם הוא רוצה לישון לידי. כשתקפה אותי החרדה היא הציעה ואליום (לקחתי, לא
עזר).
בשבע בבוקר הגיע אח להודיע לי שבשמונה אני נכנסת
לניתוח (איזה כיף, אני מקבלת את המשמרת הראשונה, כולם רעננים). ומיד אחריו הגיעה
אחות שלקחה אותי לשירותים ועזרה לי להתפשט. וגם מורסי (הי, גם הוא באיכילוב),
ששברתי דיסטנס איתו (ד"ר חשאן מהפוסט הקודם) ירד למיון להסביר כמה דברים על
הניתוח, וכל זה ויאיר עוד לא הספיק להגיע.
בחלל ההמתנה לניתוח (יאיר כבר איתי, וכבר אמרתי
לאחותי שאני אוהבת אותה ושתגיד לאבא ואמא ודניאל) ירדו כמה מומחים לכירורגיה של כף
הרגל והסבירו למה לא ולמה כן (ולא ממש הקשבתי ויאיר בסוף החליט – מתה עליו!!!) והכול
בגובה העיניים (זא"מ לא ראיתי את "האוס" שם) ושוב הומור של רופאים
("אם הייתי יודע שאת כזאת יפה, הייתי ממליץ לנתח" ובתגובה ללחץ של מנהל
חדר הניתוח שנחליט כבר "אתמול גיליתי שאני מעדיף גברים, ואתה בדיוק הטעם
שלי").
וד"ר אליאס, שהסביר ושוב הסביר וראית בפנים
שלו שהוא באמת דואג – "אני לא יכול לנתח אותך אם את ככה", כי אני בכיתי,
אבל לא הסברתי שזה בגלל התינוק בן החודש שעמד להיכנס לניתוח והעיניים המבוהלות של
ההורים שלו שברו את ליבי.
והחיוך של ד"ר שפירא.
והרבה שעות אחר כך התעוררתי בחדר ההתאוששות. עוד
לא נותנים ליאיר ולאחותי להיכנס. אבל זה כמו תינוקיה. יש שם שתי אחיות שאיך שאני
פותחת את העיניים עושות כל מה שאני צריכה. מים (קצת), סיר לפיפי, מורפיום לוריד.
איך התינוק? "הוא בסדר. הניתוח עבר
בשלום".
ושוב מורסי וד"ר אליאס שבאו לבדוק שהכל בסדר.
ה"נורא מכל" היה כשאמרו לי שיש מקום במחלקה. כל כך
רציתי להישאר בחדר ההתאוששות. היה שם כיף.
וגם מקבלים מחמאות באיכילוב. יפה - כבר אמרנו, ואז הסניטר
שלקח אותי למחלקה שאל "ההורים מחכים בחוץ?". היי, אני גם נראית צעירה!
ובאורטופדית א' הצוות היה מקסים. את ד"ר שפירא
פגשתי שוב ביום של הניתוח בעשר בלילה. הוא היה שם כבר בשבע בבוקר לעבור על התיקים
של היום וניתח בשמונה ובא לבדוק אותי במחלקה בעשר בלילה. יש לו שני ילדים קטנים
והנה הוא עוד מחייך...
האחיות, חוץ מהפשיסטיות, היו מקסימות ומרגשות
ומטפלות. ולא רק אלי גם לזאת ששכבה לידי, ואותה זרקו מקומה שלישית והיא היתה קצת
מהז'אנר העצבני וצעקה כל הזמן ובכל זאת עשו כל מה שהיא ביקשה.
והיתה שם אחת - פיה טובה. בלונדינית עם עיניים כחולות שכל מה
שהיא רצתה היה להקל עלי. היא קילחה אותי והרימה את הרגל ונתנה תרופות כשכאב ואמרה
לי לשבת כי זה טוב לרגל השניה ולא לפחד לבקש עזרה מיאיר ושאני אחזור לבקר כשארגיש יותר
טוב.
ויצאתי הביתה. והיה עוד יום רווי כאבים שהייתי
צריכה לחזור למיון בשלוש לפנות בוקר. עם המזל שלי מורסי היה שם (איזה כיף). זה היה
לילה של יום חמישי. היו שם, במיון כירורגית, כמה שיכורים וכמה שחטפו מכות באיזה
מועדון ועמית, גיסי, ואני (את יאיר השארתי עם הילדים בבית). ושוב כולם היו
מקסימים. השומר הביא לי כיסא גלגלים (וגם התחיל איתי עד שראה את עמית J) ומיד השכיבו אותי על מיטה. ומורסי ירד והחליף לי גבס, כדי לשחרר
את הלחץ. יצא מכוער אבל הקל על הכאבים.
ובשלישי האחרון הייתי במרפאות חוץ. שיא התקתוק.
אמרו 09:45, קיבלו בזמן. הורידו גבס (קצת כאב, שוב הז'אנר הלא רגיש אבל בסוף יצאנו
אחוקיות), הורידו תפרים, צילמו. ושוב ד"ר אליאס מסביר ומצייר לי ומעודד. הכל
נראה מצויין. מאז גם קצת פחות כואב.
נראה לי שאני אלחץ על רוני או אריאל ללמוד רפואה.
מה? קצת נחת לאימא!
ואני מצטטת את הגבר שישב לידי במרפאות החוץ ואמר
לזה שהיה בקו השני: "גבי, הכל בסדר, אתה מנהל בית חולים למופת".
פרופסור גבי ברבש, אתה מנהל בית חולים למופת!
תודה
רפואה שלמה,
קארן
