אני בגבס או "החיים שלי מהצד"

בשלישי שעבר שברתי את הקרסול. זה היה עוד ערב שלישי שבו הלכתי לחוג טיפוס. נפלתי לא נכון, במקום לא נכון. כאב לי אימים  - ואני חשבתי שלידה ללא אפידורל כואבת. במוקד של מכבי (כן! "אני מרוצה") האורטופד שגיבס הורה לי שלא לדרוך על הרגל במשך שישה שבועות ולשכב במיטה עם רגל מורמת. ואני שהיסטרית על החלמה עושה מה שהוא אמר.

האמת שזה בגלל אוסקר ויילד. אתם מבינים, אני ביקשתי חופש. כבר הרבה זמן. רציתי כזה של "מעושרות", עם קניונים וטיפולי ספא אבל זה מה שקיבלתי.

ואז נכנסתי למיטה ובעשרה ימים הספקתי להבין כמה דברים. ובלי סדר של חשיבות, הנה כמה תובנות:

1)     לשבור את הקרסול זה כואב אימים – יותר מלידה ללא אפידורל

2)    לטפס על קיר וליפול מגובה זה לא להיט. זאת אומרת, בכל פעם שהייתי אומרת "אבל זה גבוה" או "אני מפחדת", היו עונים לי "מקסימום תפלי". הנה נפלתי. זה חרא.

3)    “Yair rocks!”– יאיר הוא בן הזוג שלי, והוא גם ככה חריג בנוף הגברי ברמת המעורבות שלו בבית. ועכשיו הוא ממש משחק אותה. וזה לא קל.

4)    אני חלק מקהילה נהדרת. הילדים שלי הולכים לגנים אנתרופוסופיים ולנו יש תחושה של קהילה שם. ובכל פעם מחדש היא מוכיחה את עצמה. ההתגייסות של ההורים שם מדהימה ומחממת את הלב. תודה!

5)    אחותי ועמית, בן הזוג שלה, הם להיט היסטרי. ובגלל שעמית שבר את הקרסול בכל המקומות ועבר ניתוח והם מומחים -  אני עושה כל מה שהם אומרים.

6)      סמים קשים (מסוג תרופות) עם שמות מוזרים זה לא תמיד רע!

7)     הגדול שלי, אריאל (תיכף בן 5) כל כך שם בשבילי. הוא רואה כל תנועה שלי ומנחם ודואג ומביא דברים בלי שאבקש וממש רואה אותי. אני מתכווצת.

8)    הקטנה שלי, רוני (תיכף בת 3) מפחדת. היא אומרת לי: "אני דואגת עליך, אמא". היא לא מתקרבת אלי ומפחדת מהגבס. ובכל הזדמנות אומרת שאסור לי לדרוך על הרגל ושאסור לי ללכת לקיר טיפוס יותר, ועושה "חנדלך" רק מרחוק. וזה לא קל כי היא היתה הכי נמרחת עלי לפני שזה קרה. ואני רואה את הדאגה שלה וזה קשה.

9)      אני לא כועסת על יאיר יותר על שלא קם לילדים בלילה כשהיו תינוקות. ופה יש סיפור.

אני כל הזמן קיטרתי על זה שיאיר לא קם בלילה כי הוא לא שומע אותם ושיותר קל לי לקום אליהם מלהעיר אותו, כי כך לפחות אני יכולה לחזור לישון במהירות יחסית. ושאחרת, אם הייתי צריכה להעיר אותו, היה לוקח לי שעות.

וכל העולם אמר ש"יאיר בוחר לא לקום כי הוא יודע שאת קמה" – נו טיפים להורים חדשים.

ואני באיזה מקום כעסתי עליו על השנים האלה שהייתי שומעת אותם וקמה והוא ישן כמו תינוק. האמת שגם קינאתי בו.

ואז לפני כמה לילות התפתלתי מכאבים וקראתי לו איזה ארבע פעמים "יאיר, יאיר..." והוא לא שמע.

יאיר צריך שיעירו אותו במגע, ולנו יש מיטה של 2 מטר ועם הכאב לא יכולתי לזוז לכיוונו ולהעיר אותו. בסוף אריאל ששמע, העיר אותו.

ואז היה ברור לי שהוא באמת לא שומע מתוך שינה, גם לא אותי מתוך הכאב, ושאני מקבלת את זה. ובשנייה אחת כל הכעס שהיה שם נעלם.

Sorry babe…      

10)  שיש לי חברים טובים

11) שאני מרגישה כמו האמא האוביסית שיושבת על הספה בסרט "מה עובר על גילברט" ולא ממש משתתפת בחיים (אבל לא באמת)

12) שאפשר לנסות, ומדי פעם להצליח להגיד לרוני לעשות משהו, בבקשה, מהספה. רוני היא קסם ורוח סערה והיא כמו מים ויש לה רצון משלה. והיא לא עושה מה שמבקשים בהגדרה. הרבה פעמים אני ממש צריכה לתפוס אותה, פיזית, כדי לדבר איתה או להרגיע אותה או לגרום לה לעשות משהו. ועכשיו, מהספה של גילברט ומחוסר התזוזה שלי אני מצליחה, לפעמים להפעיל אותה. זה מעולם לא קרה לפני, שהפעלתי אותה מהספה...

13)  שאני באמת מרוצה במכבי  -  לפחות במוקד. ויש שם רופא אחד שקוראים לו מורסי חשאן שהוא מדליק ושהוא הדור החדש של הרופאים ושזה כיף לדעת שיש כאלה רופאים כאן.

14) שכל אורטופד מגבס בדרך שונה – ולי החליפו כבר שלושה. ושנראה שהם נהנים כשהם עושים את זה ושיש שם אלמנט של עיצוב ואומנות.

15)  שזה יכול להתדרדר – הנה לי יש זיהום ברגל באיזור של השבר

16) שהחולה יודע הכי טוב. ושאיזה מזל שאני מהדור שמתעקש. ואיזה מסכנים כל המבוגרים והחולים שמתביישים או שחושבים שהרופא תמיד צודק.

שיחה שלי עם הרופא:

אני: "לפני יומיים החליפו לי את הגבס, אבל יש לי כאבי תופת"

הרופא: "גבס זה כואב"

אני: "אני יודעת, אבל זה באופן מיוחד. הגבס הקודם לא כאב ככה"

הרופא: "את שברת את הרגל"

אני: "אני לא מתפנקת, באמשך, תפתח את הגבס"

הוא פותח את הגבס מסתכל ואומר: "זה לא טוב -  יש לך זיהום"

יאיר: "אתה רואה שהיא לא מתפנקת"

אני: "אוף" ומתחילה לבכות

הרופא: "צודקת"

17) שכל הביטוחים שיש לי לא שווים במקרה הספציפי שלי. ואני משלמת המון על כל מיני מקרי ביטוח....חייבת לטפל בזה כשאחלים.

18)  שלנכים בארץ יותר קשה ממה שחושבים

19)  שהופתעתי לגלות שבגלל שרק התחלתי במקום העבודה בספטמבר לא צברתי מספיק ימי מחלה ושאני תלויה בחסדי ביטוח לאומי וטופס אחד שנקרא "תביעה לתשלום דמי תאונה". ולמרות ששנים אני משלמת ביטוח לאומי למדינה הזאת עדיין לא בטוח שאקבל הכנסה בשישה שבועות שאני מושבתת.

20)  שאנשים שאין להם כסף בכלל ושעברו תאונה שאינה תאונת עבודה או רכב ממש מסכנים.

21)  שהמוח שלי לא מפסיק לחפור.

22) שלשים מישהי היפר כמוני במיטה שישה שבועות יכול להיות אסון. ובדיוק בגלל זה אני מחפשת את הדברים החיוביים.

23)  שהבית לא ממש מלוכלך/ מבולגן/ כאוטי

24)  שקשה לי להיות פגיעה/ חלשה/ needy ושאני לאט לאט משחררת

25)  שאני לומדת לבקש עזרה / דברים / תשומת לב

26)  ש....

עד הפעם הבאה,

בואו לבקר.

נשיקות ותודה,

ורק בריאות,

קארן