קצת "צרחנות" טובה על רפואת ילדים ופרגון ענק לד"ר רונן מוסרי

הרבה פעמים כשבן זוגי בודק את האופציה שלחפש בית בעיר אחרת, כזה עם גינה, נגיד בהוד השרון, התגובה היחידה שלי היא שאני לא זזה מהחצי קילומטר שמפרידים ביני ובן ד"ר מוסרי (רחוב ק"ם 87, תל אביב). אולי רק כשהילדים יגדלו. וחמסה, הקטנים כבר לא חולים הרבה, אבל אני צריכה שהוא יהיה באזור.

יש משהו ברופאי ילדים, וgirls, בואו נודה באמת, שהופך אותם לסוג של אבירים. הם בסך הכל התגלמות חלומה של האם היהודייה:  הוא רופא, מכוון לילד שלך ובדרך כלל מציל אותו (למרות שבפנים את יודעת שזה ויראלי ויעבור), ותמיד יש שם גם גנטיקה טובה. הרי בחודשים שמבקרים אצל רופא הילדים באופן קבוע אנחנו גם מפוצצות בהורמונים, והנה מופיע לו הרופא הזה שמקשקש עם הילד שלך ואומר את הדברים הנכונים וזהו בום – את מאוהבת! וברונן (אני קוראת לו רונן) יש הרבה מה לאהוב. טוב, הוא רופא (אמרנו – אנו בנויות גנטית להתאהב ברופאים), למד בסטנפורד (חכם טילים), בטוח היה קצין בצבא ויש לו עיניים כחולות למות... ופה אני עוצרת כי, פדיחות, אולי הוא יקרא את זה, ולי יש עוד כמה שנים טובות לבקר אצלו.

ועכשיו ברצינות, כשהקטנה שלי נולדה (היום היא בת שנתיים וחצי) היא מיד חלתה באיזה קקה ויראלי. שום חלב אם לא הגן עליה. אבל היא הייתה בת חמישה שבועות והחום שלה היה גבוה ובשלב הזה צריך להריץ אותם ישר לבית חולים לילדים. אני כבר ידעתי שהיא הולכת לעבור בדיקת דם נוראית, כי לא היו לה ורידים, וקטטר וגם לקיחת נוזל מעמוד השדרה. וכשרונן אמר לי לקחת אותה מיד לא הפסקתי לבכות (הורמונים אמרתי? וילד בן שנתיים שאני משאירה בבית, זה לא אמרתי). אז הוא ניסה להרגיע והבטיח שהשד לא נורא. הוא נתן לי את מספר הטלפון האישי שלו וביקש שאעדכן. ובזמן השהיה בבית החולים הוא התקשר כמה פעמים כדי לברר מה מצבה. אפילו דיברתי עם אימא שלו שהייתה אחות והיא ניסתה להרגיע.

הבדיקות של רוני היו נוראיות. נשבעת כאן שבאופן יזום לעולם לא אגיע לשניידר בשנית. הם בפירוש מתאמנים לך על הילד (אבל זה כבר לפוסט אחר). לא מצאו לה ורידים והיא צרחה ואני איבדתי את זה, זה היה נורא. האמת שכשאני כותבת את זה אני מתמלאת דמעות. זה נורא לראות את הילדה שלך סובלת כל כך וחוץ מלצעוק על הצוות שיפסיקו להתאמן ושיביאו מישהו שיודע את העבודה, אין הרבה מה לעשות. בסוף הגיע איזה רופא על כזה ותוך שנייה הוא מצא. ואז היא עברה דיקור מותני ולקיחת שתן דרך קטטר. נשארתי איתה איזה שש שעות במיון עד שעלינו למחלקה ולא ישנתי כל הלילה, מגנה עליה מכל האוויר הויראלי הזה של מחלקה ב, זאת שנמצאת מול אונקולוגיה ילדים. ואז מתתי.

מאז היא אושפזה עוד פעם (בדנה. שמה "סתם" אחיות לוקחות דם ומצליחות בפעם הראשונה), וחלתה אין ספור פעמים. היא הייתה רגישה וכל דבר הדביק אותה. היו לה דלקות עיניים ונזלות וחומים וכל דבר ויראלי שאי פעם יצא לאוויר העולם. ואני התחרפנתי לגמרי. הלכתי לאניספלד (הומאופט) ולאסף פיאט (מדקר ותזונאי סיני – מלך – גם עוד פוסט) והבאתי חברה פיה שתטהר לי את הבית. ולא הפסקתי לבכות. וכל יום הייתי מתקשרת לד"ר מוסרי להגיד לו שלרוני יש כזה וכזה והוא כל יום היה עונה לי "לא בטלפון, אני רוצה לראות אותה" וכל יום הייתי הולכת אליו ברגל עם העגלה, עם ילדה עם חום או דלקת. המזכירה שלו צחקה עלי שיש לי מנוי ושהם מפסידים עלי כסף. לפעמים הייתי בוכה שם והרבה אומרת שקשה לי והוא תמיד היה מקסים. אלי ואליה.

וככה חודשיים, יום יום הוא אומר לי "אני רוצה לראות אותה", עד שיום אחד הוא אמר לי "את באמת חושבת שאני רוצה לראות אותה? היא מצוינת, אני לא דואג לה. אני דואג לך, אני רוצה לראות אותך". הוא אמר לי שהקארן שהוא מכיר היא אימא מלאה ביטחון, עם ניסיון ואור בעיניים ומה שהוא רואה עכשיו מדאיג אותו. הוא ביקש שאלך לדבר עם מישהו.

מה להגיד, התרגשתי. בשלב הזה בחיים, חודשיים שלושה אחרי לידה, כל מה שרציתי היה שמישהו יראה אותי, ורונן ראה. יש משהו ברופא קהילה. זאת באמת עבודת קודש. ד"ר מוסרי הציל אותי ואף פעם לא אמרתי לו באמת תודה. אולי הוא יקרא את זה יום אחד.

הלכתי לטיפול וזה עבר.

מעבר לזה הוא באמת רופא על. יש לו יכולת אבחנה שלא מכאן (מסטנפורד? J), הוא לגמרי בעד כל דבר שעובד (כולל אסף המדקר שעזר לאריאל עם האסטמה), ולא נותן אנטיביוטיקה גם אם ממש מתחננים.

ממליצה בחום...

רק בריאות,

קארן