"מתגעגעים לאחר-כך": תעוד אישי אובססיבי. טרנדים, טכנולוגיה ומחשבות על זיכרון ועל התפקיד שלו באבולוציה שלנו.

תמיד אמרתי (ואני מניחה שאני לא היחידה) שבעלי החזון השאקלים ביותר הם סופרים וכותבי התסריטים. להם יש את היכולת ל"ווזן" את העתיד שלנו הרבה זמן לפני שהוא קורה.

  

ב-1995 יצא סרט בשם Strange Days שריתק אותי. הוא תאר מציאות בה אנשים מקליטים את כל מה שעובר עליהם ברמה הוויזואלית והסנסורית ויכולים לסחור בחוויה. למשל, אדם שאיבד את רגליו, יכול להשתמש במכשיר כדי לראות וממש להרגיש איך זה להיות אדם שרץ בפארק, או אישה שנפרדה מבן זוגה יכולה לשחזר ימים שבילתה עמו (כן, גם סקס). כמובן, שרצה תעשיית סנאף לא חוקית סביב הטכנולוגיה (וכאן מתחיל הסיפור של הסרט).

הסרט השני יצא כבר ב-2004 TheFinal Cut, עם רובין וויליאמס (ולא ממש הצליח). גם כאן הסרט מתאר מציאות בה רובנו נושאים צ'יפ שמקליט את החיים שלנו. רובין וויליאמס משחק אדם שהתפקיד שלו לערוך את חייו של האדם הנפטר לסרטון קצר שמציגים בהלוויה שלו. ואז הוא מגלה משהו שאף אחד לא היה רוצה שיראו...

וכמובן הפרק מהסדרה המעולה, מראה שחורה (עונה ראשונה, 2011) The Entire History of You. שוב, מדובר במציאות בה כל פעולה מוקלטת וניתנת לצפייה, אישית או פומבית, מחדש.

ויש עוד אלף כאלה – מ-1984 ועד Minority Report (2002) ועד המשקפיים של גוגל.

מכירים את המם הזה שרץ בפייס?: "הייתה בשירותים - צלמה את עצמה 37 פעמים, היה על הירח - צילם עצמו פעם אחת".

אנו כבר שם, במציאות הזאת שבה הכל מתועד ומצולם. מיני מיקרו פעולות שלנו מתועדות, מדווחות (על ידינו או על ידי אחרים), נשמרות לעולמי עד, נשלפות מחדש בקלות בלתי נסבלת (מי אמר טכנולוגיה ולא קיבל?) כדי להיזכר ולהחוות מחדש. וסטטיסטיקה – מכירים? הכול נארז לטבלאות מעקבים ולברים וגראפים המזכירים לנו מי היינו פעם (רצתי רק קילומטר וחצי בהתחלה) ומה אנחנו היום (היום שלושה קילומטר) וכמה, אם נעשה כך וכך, (ותמיד משופרים יותר) נהיה מחר (איירון מן 2015!).

אז שוב, אני שעוקבת אחרי מה שקורה ולמה בצורה אובססיבית (להקדמה בעניין ראו כאן) סוקרת בפניכם טרנד חשוב שנקרא Tracking.

הצורך שלנו בלתעד, לשמר ולעקוב אינו חדש, מי יותר ומי פחות. ואני לא מציינת כאן ערכים ברורים כמו היסטוריה, מדע, סטטיסטיקה, מחקר. אך כן למשל, נוסטלגיה צובטת! ויפה אמר זאת דון דרייפר: "זה לוקח אותך קדימה ואחורה, זה לוקח אותך למקום בוא אנו רוצים לבקר בו שוב....למקום בו אנו יודעים שאנו אהובים".

או למשל הצורך הבסיסי והפשוט לשפר עצמנו ואת איכות חיינו כל הזמן וכך התיעוד והדאטה שנאספים מאפשרים לנו לראות את התמונה הגדולה ואת שאנו עושים בבירור יותר ובאמת לשפר את חיינו (ראו למשל מחקרים של ד"ר רוברט אפשטיין ולמשל, את התנועה (Quantified Self. 

ויש גם כאלה שפשוט אוהבים לראות את השם שלהם מופיע כל הזמן או מידי פעם (גם אני, הנה ככה: קארן קארן קארן).

ואם תרשו לי להיות עמוקה יותר (וקצת חופרת), מעקב ותיעוד אישי במרחב הציבורי נופל טוב עם תאוריית ההשוואה החברתית של לאון פסטינגר (פסיכולוג חברתי). פסטינגר טוען כי בחיפוש שלנו בהערכה עצמית מדויקת אנו משווים עצמנו לסובבים אותנו ועל ידי כך מפחיתים את אי הוודאות ומקבלים תמונה עצמית...האם יכול להיות שאנחנו מתעדים ובפומבי כדי, בין היתר, לקבל תמונה עצמית מדויקת יותר? (ואני לא שואלת האם התמונה מדויקת באמת, אלא האם זו המוטיבציה?).

כך או כך כבר לא מדובר בתופעה אלא במגמה של ממש, בצורך עמוק ולפעמים באובססיה המשנה לחלוטין את איך שאנחנו פועלים, מתקשרים, מחליטים ונזכרים.

עכשיו כשאנחנו מבינים את הצורך, חשבו על שירותים, אפליקציות וחוויות המאפשרות לצרכנים השונים לתעד, להשוות, לדווח ולהתקשר בפלטפורמות השונות (פומביות וחברתיות כמו פייסבוק, או קטנות פרטיות ומכוונות מטרה כמו זאת של הרופא שלנו).

וניוז פלאש, מדובר בחלק מתעשייה עם צפי לגלגל מעל 6 מיליארד דולר ב2016.

הנה כמה דוגמאות: (יש אלףמליוןתלאפיםחמשמאות אני יודעת :) וכמובן פעולות שקורות ב"אופן טבעי" כמו כל מה שאנחנו שמים ב - פייס, אינסטגרם, טוויטר, פיקסה וכדומה).

1)    טוב נו, Google Glasses ...

2)    אפליקציות משפרות איכות חיים כמו Zeo, Jawbone, SuperBetter ו – Lift המאפשרות לקבוע יעדים, לעקוב אחרי תנועה, שינה, הרגלי אכילה, תזונה ואחרים, לבקש מהחברים להוות קבוצת תמיכה וכמובן לתעד, לדווח, להפיץ ולקבל סטטיסטיקות בנושאים השונים. וכמובן יש את כל אפליקציות הספורט השונות מנייקי פלוס ועד Endomondo )והיא מצוינת כאן רק בגלל שיש לי אותה).

3)    אפליקציות מעולם הרפואה כמו: Withings המודדת ועוקבת אחר לחץ הדם, ו-Skinvision המאפשרת לעקוב אחרי שומות ושינויים בעור. בשתיהן ניתן לשלוח נתונים לרופא למעקב. ועוד אחת מעולה - iBGStar®Blood Glucose Meter המורכבת מדונגל המתחבר לסמארטפון ומאפשרת מדידה של רמות גלוקוז. האפליקציה מתעדת ושולחת נתונים למרפאת הסוכרת של החולה.

4)    ושירותים שפשוט אורזים את סיפור חיינו ומאפשרים תיעוד ושמירה של כל מה שקורה בחיינו ואף מתממשקים לאפליקציות העושות זאת בנפרד, כמו Saga.

וכמו לכל מגמה ותופעה גם כאן אנחנו לא חסינים מהשלכות ושינויים. כמה נקודות למחשבה (ומי שינחש נכון את דעתי האישית יקבל חיבוק מתועד באינסטגרם עם קישור לפייס).

אז כבר אמרנו שהתופעה קיימת ולכן היא מייצרת שוק שנשמע שיגלגל הרבה כסף ועונה על צרכים עמוקים שלנו. 

אתמול אפילו קראתי שאחת מ-8 המשרות החדשות שיהיו ב- 2025, היא משרה בשם Digital Death Manager – מישהו שיעשה סדר בכל הלייף לוגינג הזה שלנו (זוכרים את הסרט מ-2004). יש עתיד לכל עורכי הוידאו השונים :).

בכל הרעש הזה יש מקום עצום לשירותים המשתיקים את כל הרעש. מי שיפצח את זה לדעתי יעלה על הגל. שירותים ואפליקציות שמאפשרים לאנשים להיעלם, גם אם לזמן מועט, לעטות על עצמם גלימה שלא מראה אותם (ההוביט, הארי פוטר) קוראים לזה Cloaking / Off-the-Grid / Re-Starting. ויש כבר כמה כאלה: אפליקציית הסקסטינג Snapchat עושה את זה מצוין – משתמשים יכולים לשלוח תמונות לא שגרתיות מבלי שניתן יהיה להפיץ, לתעד, לשתף.

קדימה – צריך עוד כמה רעיונות טובים המאפשרים לנו ללכת עם ולהרגיש בלי.

ונקודה אחרונה וחשובה, לי לפחות. הזיכרון. התיעוד הזמין שהופך לאובססיבי או לחלק מההוויה הולך לשנות את התפקיד והמקום של הזיכרון שלנו. הזיכרון שלנו עטוף בחוויות סנסוריות שאינן רק ויזואליות ודווקא אי התיעוד (לפחות כמו שהדור שאינו digital native מכיר אותו), אולי המכוון, משמרות משהו בצורה מסוימת, בחדרי הזיכרון השונים. כך יש משמעות בשליפה של תמונות ישנות, בהתרפקות על העבר, בשכחה.

ועכשיו, כשכל תנועה, תחושה, וחוויה מתועדת, הזיכרון יאלץ גם הוא לסגל עצמו לעולם החדש בו הכול מתועד ונשמר וניתן לצפייה ובחינה מחדש. מדענית המוח ד"ר שילר (באלכסון) מסבירה: "אפשר לשנות את השפעתו הרגשית של זיכרון על-ידי הוספת מידע או העלאתו בהקשר אחר... זיכרונות מתעצבים ונכתבים מחדש בכל פעם שאנחנו נזכרים באירוע.... כשמשפיעים על זיכרון רגשי...אנחנו עדיין זוכרים בדיוק מה קרה. אבל הזיכרון הרגשי נעלם."

ועכשיו חשבו על העולם שאנחנו עומדים בפתחו, בו ניתן להיזכר באירוע בהינף יד... ומה זה יעשה לזיכרון הרגשי שלנו? רק אומרת...חומר למחשבה.

ולדעתי זאת הזדמנות מצוינת לאחל לכם המשך חופש נעים ושנה טובה. שנה של אהבה ובריאות, מתועדת כהלכתה.

הרבה אהבה,

קארן 

Random Acts of Kindness – מעשים אקראיים של חסד – עוד טרנד שחשוב להכיר

(מי שמעוניין מוזמן גם לקרוא פוסט אישי יותר שלי: שיקום!)

לקראת האביב הבא עלינו לטובה, וה"אעלק" מחאה שעומדת לחזור לרחובות תל אביב (סקס, סמים רוק'נ'רול ופייסבוק) חשבתי (ואת זה עשיתי הרבה, אבל לאט, בזמן האחרון) שיהיה מאגניב לחזור  לעניינים עם כתיבת פוסט על הטרנד החשוב שנקרא Random Acts of Kindness.

מזכירה שוב את החשיבות של מעקב אחרי מגמות צרכנים. זיהוי טרנד מאפשר מענה, בצורה טובה יותר, על צורך של הצרכן. כשזה נענה, הקשר בין הצרכן למותג חזק יותר כי הוא מושתת על משהו מעבר למענה פרקטי / פונקציונאלי. 

Random Acts of Kindness מדבר על איך חברות ומותגים אדיבים ואנושיים ישרדו טוב יותר בכלכלה של התקופה הקרובה. וזה למה? בעיקר בגלל שלצרכנים נמאס שחברות ומותגים מונעים מאינטרסים כלכליים גרידא ולא לוקחים אחריות חברתית, מוסרית וסביבתית על הנעשה סביבם. יותר מבעבר אנחנו מחפשים מגע אנושי, ומקום לחלוק - ומותגים שישכילו להבין זאת מהר – ישרדו טוב יותר. 

Random Acts of Kindness לא מדבר על נדיבות – "הי איזה מגניב! מחלקים דוגמיות של קרם הפנים החדש בסופר פארם" (וגם זה אחלה, אבל נופל על מקום אחר אצל הצרכן), אלא על פעילויות, אקראיות, של אדיבות אמיתית ושמאחוריה עומד מותג אנושי שאכפת לו. בעברית עתיקה קוראים לזה "מצווה", אבא של יאיר קורא לזה להיות "מנטש".

היופי היום הוא, שבקלות יחסית ועל ידי האזנה לכל הפטפטת ברשת (פייס, טוויטר וממשקים אחרים) ועל ידי אינטראקציה עם לקוחות וצרכנים בממשקים הדיגיטאליים, אותם מותגים יכולים לזהות את מה שמטריד אותנו באמת. את אותם מקומות שבהם שאנחנו משוועים לאחריות, להובלה מוסרית, לחלוקה בנטל ולמציאת פתרונות אמיתיים למה שמטריד אותנו.

כמה דוגמאות:

1.      סר ריצארד ברנסון, האיש והאגדה, עשה הכול, מבלי להתפשר על רווחה כלכלית, כולל במיזם Assurance Wireless מבית Virgin mobile. כאן, הוא מבטיח שירותי טלפוניה סלולארית בסיסית – מכשיר ו250 דקות שיחה בחינם לאוכלוסיה ענייה בארצות הברית. Virgin mobile מאמינה שתקשורת היא זכות בסיסית ומוכנה לממן אותה עבור אלה שלא מסוגלים לממן זאת בעצמם. אדיבות אמיתית. 

2.      לפני כשנתיים, LG, במסגרת מחקר הקשור להודעות SMS, גילתה שבני נוער בארצות הברית נוטים לשלוח הודעות באופן ספונטני והרבה פעמים מתחרטים על התוכן שנשלח (יכול להביך אותם ואחרים, פוגעני, גס וכו'). כשירות לציבור, LG יצאה בקמפיין משעשע שקורא לצעירים לחשוב לפני שהם שולחים הודעת טקסט כי הם עוד עלולים להתחרט בהמשך. הקמפיין נקרא Give it a Ponder וכלל שיתוף פעולה של ג'יימס ליפטון (מנחה "בית ספר למשחק") שהסכים לגלח את זקנו לטובת הקמפיין. LG  השכילה לנכס את פייסבוק לטובת העניין וטיפלה באמצעות הומור בנקודות הכואבות של בני הנוער. ראו לדוגמא: אחת הכרזות: "אם אבא של חברה שלי יראה את זה הוא יהרוג אותי, ואני לא יכול למות בתול". ולסרטונים ביוטיוב.

      הקמפיין הצליח בעיקר כי הוא העלה את המודעות לנושא הבעייתי והעלה את קרני החברה בקרב בני נוער, הורים וקבוצות הדואגות לשלום הילד. מעניין מי כאן יכול להרים את הכפפה ולצאת בקמפיין דומה הקורא לבני נוער לעצור ולחשוב לפני שהם "שוחטים" את חבריהם בפייס???

3.      יש גם חברות, כמו מרס (יצרנית חטיפי השוקולד) שמגייסות את הלקוחות שלה לעשות מעשים של חסד. בקנדה הקמפיין  Random Acts of Chocolate רץ כבר שנה שנייה. מרס קוראת לצרכנים שלה לחתום על אמנה ולהתחייב לעשות מעשה אחד אדיב (למשל, לעזור לאדם מבוגר לחצות את הכביש). החותמים מקבלים חטיף בתמורה לחתימה על האמנה (נדיבות) ומוזמנים להציע שמות של ארגונים חברתיים להם מרס תתרום כספים בתום בקמפיין. כולם נהנים. מרס העלתה את המודעות לעשייה חברתית (גם אם מדובר במיקרו מעשי חסד), ארגונים חברתיים מקבלים כסף ממרס, ויש תחושה כללית של עשייה משותפת וסיפוק אישי. יפה עשתה מרס שרתמה את הצרכנים להצלחה החברתית שלה. 

4.      דוגמא אחרונה מיני רבות היא הפעילות המשעשעת של Volkswagen - The Fun Theory. החברה שם סוברים ובצדק, שניתן להוביל לשינוי בהתנהגות על ידי הכנסת אלמנטים של משחק וכיף לפעולות הנראות משעממות, לא נחוצות וטריוויאליות. רבים מכם ראו את הסרטון שרץ ברשת לפני שנתיים Piano Stairs ובכל זאת אני מצרפת כאן לינק. Volkswagen רצתה להראות שאם המדרגות "מנגנות" אז אנשים משתמשים בהם במקום להשתמש במדרגות נעות (פעילות גופנית). או שמחזור בקבוקים יכול להיות משעשע אם ישנה אינטראקציה עם פח המחזור (איכות סביבה וקיימות). לכאורה אין קשר בין יצרנית הרכבים לפעילות גופנית ו/ או מחזור אך ישנה אמירה מאוד ברורה על המקום בו Volkswagen רואה את עצמה – היא לוקחת חלק פעיל בנעשה סביבה, גם אם אין השפעה ישירה על הביזנס שלה, או שמא יש?

יכול להיות שאני מפספסת, אבל לא ראיתי הרבה דוגמאות מקומיות של Random Acts of Kindness, אך אין סיבה, ובייחוד בתקופה של שינויים חברתיים, שחברות מקומיות לא יאמצו זאת כדרך חיים.

שיהיו ימים של חסד, וסופ"ש נעים.

קארן

ש י ק ו ם!

לא כתבתי הרבה זמן. לא יכולתי. מהר מאוד הבנתי שכדי לחזור ולכתוב משהו רבע מקצועי אני צריכה לצאת החוצה ולחוות דברים ואת זה לא עשיתי כבר שלושה חודשים (כן שלושה) ויש לי עוד חודש לפחות בבית (חוץ מגיחות השיקום שלי). ובכל זאת הצלחתי היום לכתוב על טרנד חשוב: Random Acts of Kindness.

אחרי הניתוח עוד כתבתי פוסט אחד ושני סיפורים קצרים אך אלה היו פרצים חד פעמיים של אנרגיה מתוך הענן ששהיתי בו. לא ממש זוכרת איך עברתי את החודש הזה אחרי הניתוח. ואיזה מזל שיש אנלגטיקה ואנשים שעוזרים.

וכשקצת התאוששתי ויכולתי לחזור לספת גילברט שלי (ממיטת גילברט שלי) קלטתי שאני לא מסוגלת לעשות הרבה ושאין לי הרבה סבלנות לקרוא ספרים או שמא התרגלתי לקרוא כתבות קצרות דרך המחשב (האם אני מייצגת את דור ה- Nowism וסיפוקים מיידיים?). כך שחוץ מלשבת ולהתבונן בנעשה סביבי בממלכה הפרטית שלי והרבה מציצנות דרך הפייס, אני לא ממש חווה דברים, בטח שלא באינטנסיביות שאליה אני רגילה.

ואני טיפוס אינטנסיבי J

ולמדתי לשחרר ולהמתין בסבלנות ואז התחיל השיקום.

הוא נכנס לחיי במידות קטנות. בתחילה דרך עדי, הפיזיותרפיסט שמכבי שלחה לי עד הבית (אני מרוצה!). יש דבר כזה שנקרא פיזיוטרפיה ללא דריכה. יושב לו איזה בחור עם מלא כוח ומפרק לי את כף הרגל, וכשהוא הולך הוא רושם לי תרגילים לסטים שאני צריכה לעשות כל שעתיים בערך. ופתאום המושג שנקרא "כאב טוב" מתבהר לי. ואני עובדת פול טיים בעבודה שנקראת כאב טוב.

כל מיני נכי (עבר) כמוני (עמית גיסי, עלי ופדי, שני חברים טובים, ועוד כאלה שאספתי בחודשים האחרונים) אמרו לי "עוד תראי הכאב הוא כאב טוב" ואני לא הבנתי את זה. what the fuck כאב טוב? אתם בסרט? מעולם לא חוויתי כאב טוב עד שעדי עבר את משקוף דלתי. יקירי, יש דבר כזה כאב טוב. ולא בגלל שנהנים (כי לא) אלא כי בסוף אמור לקרות דבר טוב.

ועימו יש המון תסכול (פה אני כותבת על התסכול אבל לא לדאוג, יש אופטימיות בהמשך J). יש תסכול כי זה תהליך א ר ו ך, ולמישהי אינטנסיבית שלא מבינה מה זה באמת (אבל באמת) אומר לדחות סיפוקים, ולא ממקום של ילד, אלא ממקום של מישהי שיודעת שהחיים יכולים להשתנות בשנייה, תהליך ארוך יכול להיות מאוד מתסכל.

ומתסכל גם המימד הפיסי של השיקום. הגוף שלי תמיד היה כלי סבבה ששירת אותי נאמנה. אני טיפוס פעיל, אתלטי, אלסטי, בכושר, אפילו בלידות תסכלתי יולדות אחרות עם תפרים וטחורים ששלוש שעות אחרי הלידה ישבתי ישיבה כריעה ללא בעיה. ההתעסקות שלי עם הגוף היתה שטחית: כוסית לא כוסית? בטן לא בטן, חזה שקטן אחרי לידה, נו כזה. ופתאום אני מתעסקת עם ר א ב ק יכולת ללכת? האם אני אצלע? טווח תנועה (מה זה?) לשאת משקל על הרגל ופעילות אינטנסיבית כמו סטים של תרגילים, לפעמים,רק עשרה תרגילים, שמתישים אותי. אני מגדלת עצם וזה לא פשוט.

ואז התחלתי הידרותרפיה ושם נשבר ונבנה משהו. בהידרותרפיה אני יכולה לעשות קצת יותר כי משקל הגוף יורד משמעותית במים (מים שמגיעים עד גובה חזה) וגם פחות כואב במים. אבל דווקא שם אני מרגישה כמה הגוף בוגד. בשנים של עבודה קשה בניתי גוף חזק ושלושה חודשים של חוסר פעילות מוטטו אותו כליל. אני לא מצליחה לשחות כבעבר ומתעייפת תוך שנייה. גם הפעולות הפשוטות הפכו קשות. פתאום הבנתי שלא רק את הרגל אני צריכה לשקם אלא גם את שאר הגוף, היציבה, מערכת שיווי המשקל - the works.

ולמרות המפגש, שם במים, עם שבריריותו של גופי, מצאתי כלי שיכול להכיל את מה שעובר עלי. המים עושים לי טוב. הם מרגיעים, מכילים, מייצבים ומכינים אותי ליום שאוכל לצעוד, בהתחלה עוד עם קביים ואחר כך לבד (אינשאללה).

והם נותנים לי כוח לפנטז על ימים שבהם אני אסתכל במראה ואשאל שאלות כמו: יש לי בטן? מיני? עקבים? כאלה.

מי נרשם איתי למרוץ נייקי 2013?

נשיקות לכולם, ותודה על הדאגה והעזרה שלכם.

קארן

איכילוב - I LOVE...

זוכרים שאמרתי שיכול להתדרדר? אז כזה.

במקרה שלי, האיש מספר אחד, ד"ר שלמה אליאס (ותודה לעמית ונטלי שהמליצו) חשד שיש שבר נוסף. שלושה רופאים לפניו, ושלושה רנטגנאים לא ראו אותו. עצם הטלוס שלי התרסקה לגמרי וביום שהגיע הפענוח של בדיקת ה CT, בשעה 17:30 ד"ר אליאס שלח אותי להתאשפז באיכילוב. בשמונה בבוקר למחרת נכנסתי לניתוח אורטופדי מורכב תחת הרדמה מלאה.

מאז אני עומדת על קצה התהום. על רגל אחת ומחזיקה חזק שלא ליפול.

כי עוד יכול להתדרדר. יש לי עוד שלושה חודשים ללא דריכה, ואחריהם פיזיוטרפיה ארוכה, ועוד שנה לפחות עד שידעו שהניתוח הצליח (גם לגבי יעילותו היו חלוקות הדעות) ויכול להיות שאצטרך ניתוח נוסף, בעיקר כי אם מבינים את החשיבות של העצם הזאת, יודעים שהסיכויים לא לגמרי בעדי.

ולמרות שאני אופטימית ושאני הולכת לנצח, אני קצת מפחדת.

בהתחלה פחדתי מלמות. קרו מקרים שניתוח בהרדמה מלאה הסתבך. ולא ממש נפרדתי מהילדים ומיאיר, ואם אני לא אתעורר והפנים האחרונות שאני רואה הם של ד"ר עמיר שפירא והוא כזה חמוד...ואחד שתיים שלוש..

ואחר כך התחלתי לפחד מהכאב. הכאב שלא מפסיק, ומה אם הוא באמת לא יפסיק. ממנו אני עדיין מפחדת.

וגם מעוד מלא דברים.

לא כיף הפחד הזה...

ובכל הענן השחור הזה יש מקום אחד, ואני יודעת שכמה מכם יעופו עלי עכשיו, שעושה לי טוב וקוראים לו איכילוב. והנה זה קשור לפרגון שלי למקומות שעושים את זה נכון! וזה בעיקר בגלל שלמעט שתי אחיות מהז'אנר הפשיסטי פלוס בלילה האחרון במחלקה, כולם, ללא יוצא מן הכלל, היו רגישים, שירותיים ובאמת רצו רק להקל עלי. וזה נותן תחושה של ביטחון, שאיפשהו השארתי בדרך לחדר ניתוח ואני עוד מחכה לחסידה שתחזיר אותה אלי.

כבר הרבה זמן שאני חושבת שאיכילוב זה אחלה מקום. את שני הילדים שלי ילדתי שם, והאשפוז של רוני בדנה היה משב רוח מרענן בהשוואה ל"חוויה" המזעזעת שעברנו בשניידר.

היה לי מזל גדול שד"ר אליאס מנתח באיכילוב כי מיד אחרי שהבנו שאני צריכה לעבור ניתוח הוא התקשר למיון כירורגית ואמר להם שאני מגיעה. וכשהגעתי ישר חיכו לי וכל האדמיניסטרציה עברה יחסית מהר והכול עם חיוך וקריצה וגם קצת חוש הומור ("מזל שקרה לך ולא לי"  ועוד כל מיני הגיגים של חננות).

ואני חייבת לציין שהמקום כמו אחרי הוריקן, אני לא יודעת איך לבטא את זה במילים. הם אחרי מהפכה ואתה מרגיש את זה. החזרה של המתמחים והרופאים לשגרה לא ממש אחתה את השבר. יש להם עוד דרך לעבור ובכל זאת הם מתייחסים לחולים עם המון סבלנות וחמלה.

לא היה מקום במחלקה, אז בלילה שלפני הניתוח נשארתי לישון במיון כירורגית. האחות במשמרת הראשונה הציעה לי את הפינה החשוכה יותר ושאלה את יאיר אם הוא רוצה לישון לידי. כשתקפה אותי החרדה היא הציעה ואליום (לקחתי, לא עזר).

בשבע בבוקר הגיע אח להודיע לי שבשמונה אני נכנסת לניתוח (איזה כיף, אני מקבלת את המשמרת הראשונה, כולם רעננים). ומיד אחריו הגיעה אחות שלקחה אותי לשירותים ועזרה לי להתפשט. וגם מורסי (הי, גם הוא באיכילוב), ששברתי דיסטנס איתו (ד"ר חשאן מהפוסט הקודם) ירד למיון להסביר כמה דברים על הניתוח, וכל זה ויאיר עוד לא הספיק להגיע. 

בחלל ההמתנה לניתוח (יאיר כבר איתי, וכבר אמרתי לאחותי שאני אוהבת אותה ושתגיד לאבא ואמא ודניאל) ירדו כמה מומחים לכירורגיה של כף הרגל והסבירו למה לא ולמה כן (ולא ממש הקשבתי ויאיר בסוף החליט – מתה עליו!!!) והכול בגובה העיניים (זא"מ לא ראיתי את "האוס" שם) ושוב הומור של רופאים ("אם הייתי יודע שאת כזאת יפה, הייתי ממליץ לנתח" ובתגובה ללחץ של מנהל חדר הניתוח שנחליט כבר "אתמול גיליתי שאני מעדיף גברים, ואתה בדיוק הטעם שלי").

וד"ר אליאס, שהסביר ושוב הסביר וראית בפנים שלו שהוא באמת דואג – "אני לא יכול לנתח אותך אם את ככה", כי אני בכיתי, אבל לא הסברתי שזה בגלל התינוק בן החודש שעמד להיכנס לניתוח והעיניים המבוהלות של ההורים שלו שברו את ליבי.

והחיוך של ד"ר שפירא.

והרבה שעות אחר כך התעוררתי בחדר ההתאוששות. עוד לא נותנים ליאיר ולאחותי להיכנס. אבל זה כמו תינוקיה. יש שם שתי אחיות שאיך שאני פותחת את העיניים עושות כל מה שאני צריכה. מים (קצת), סיר לפיפי, מורפיום לוריד.

איך התינוק? "הוא בסדר. הניתוח עבר בשלום".

ושוב מורסי וד"ר אליאס שבאו לבדוק שהכל בסדר.

ה"נורא מכל" היה כשאמרו לי שיש מקום במחלקה. כל כך רציתי להישאר בחדר ההתאוששות. היה שם כיף.

וגם מקבלים מחמאות באיכילוב. יפה - כבר אמרנו, ואז הסניטר שלקח אותי למחלקה שאל "ההורים מחכים בחוץ?". היי, אני גם נראית צעירה!

ובאורטופדית א' הצוות היה מקסים. את ד"ר שפירא פגשתי שוב ביום של הניתוח בעשר בלילה. הוא היה שם כבר בשבע בבוקר לעבור על התיקים של היום וניתח בשמונה ובא לבדוק אותי במחלקה בעשר בלילה. יש לו שני ילדים קטנים והנה הוא עוד מחייך...  

האחיות, חוץ מהפשיסטיות, היו מקסימות ומרגשות ומטפלות. ולא רק אלי גם לזאת ששכבה לידי, ואותה זרקו מקומה שלישית והיא היתה קצת מהז'אנר העצבני וצעקה כל הזמן ובכל זאת עשו כל מה שהיא ביקשה.

והיתה שם אחת  - פיה טובה. בלונדינית עם עיניים כחולות שכל מה שהיא רצתה היה להקל עלי. היא קילחה אותי והרימה את הרגל ונתנה תרופות כשכאב ואמרה לי לשבת כי זה טוב לרגל השניה ולא לפחד לבקש עזרה מיאיר ושאני אחזור לבקר כשארגיש יותר טוב.

ויצאתי הביתה. והיה עוד יום רווי כאבים שהייתי צריכה לחזור למיון בשלוש לפנות בוקר. עם המזל שלי מורסי היה שם (איזה כיף). זה היה לילה של יום חמישי. היו שם, במיון כירורגית, כמה שיכורים וכמה שחטפו מכות באיזה מועדון ועמית, גיסי, ואני (את יאיר השארתי עם הילדים בבית). ושוב כולם היו מקסימים. השומר הביא לי כיסא גלגלים (וגם התחיל איתי עד שראה את עמית J) ומיד השכיבו אותי על מיטה. ומורסי ירד והחליף לי גבס, כדי לשחרר את הלחץ. יצא מכוער אבל הקל על הכאבים.

ובשלישי האחרון הייתי במרפאות חוץ. שיא התקתוק. אמרו 09:45, קיבלו בזמן. הורידו גבס (קצת כאב, שוב הז'אנר הלא רגיש אבל בסוף יצאנו אחוקיות), הורידו תפרים, צילמו. ושוב ד"ר אליאס מסביר ומצייר לי ומעודד. הכל נראה מצויין. מאז גם קצת פחות כואב.

נראה לי שאני אלחץ על רוני או אריאל ללמוד רפואה. מה? קצת נחת לאימא!

ואני מצטטת את הגבר שישב לידי במרפאות החוץ ואמר לזה שהיה בקו השני: "גבי, הכל בסדר, אתה מנהל בית חולים למופת".

פרופסור גבי ברבש, אתה מנהל בית חולים למופת!

תודה

רפואה שלמה,

קארן

אני בגבס או "החיים שלי מהצד"

בשלישי שעבר שברתי את הקרסול. זה היה עוד ערב שלישי שבו הלכתי לחוג טיפוס. נפלתי לא נכון, במקום לא נכון. כאב לי אימים  - ואני חשבתי שלידה ללא אפידורל כואבת. במוקד של מכבי (כן! "אני מרוצה") האורטופד שגיבס הורה לי שלא לדרוך על הרגל במשך שישה שבועות ולשכב במיטה עם רגל מורמת. ואני שהיסטרית על החלמה עושה מה שהוא אמר.

האמת שזה בגלל אוסקר ויילד. אתם מבינים, אני ביקשתי חופש. כבר הרבה זמן. רציתי כזה של "מעושרות", עם קניונים וטיפולי ספא אבל זה מה שקיבלתי.

ואז נכנסתי למיטה ובעשרה ימים הספקתי להבין כמה דברים. ובלי סדר של חשיבות, הנה כמה תובנות:

1)     לשבור את הקרסול זה כואב אימים – יותר מלידה ללא אפידורל

2)    לטפס על קיר וליפול מגובה זה לא להיט. זאת אומרת, בכל פעם שהייתי אומרת "אבל זה גבוה" או "אני מפחדת", היו עונים לי "מקסימום תפלי". הנה נפלתי. זה חרא.

3)    “Yair rocks!”– יאיר הוא בן הזוג שלי, והוא גם ככה חריג בנוף הגברי ברמת המעורבות שלו בבית. ועכשיו הוא ממש משחק אותה. וזה לא קל.

4)    אני חלק מקהילה נהדרת. הילדים שלי הולכים לגנים אנתרופוסופיים ולנו יש תחושה של קהילה שם. ובכל פעם מחדש היא מוכיחה את עצמה. ההתגייסות של ההורים שם מדהימה ומחממת את הלב. תודה!

5)    אחותי ועמית, בן הזוג שלה, הם להיט היסטרי. ובגלל שעמית שבר את הקרסול בכל המקומות ועבר ניתוח והם מומחים -  אני עושה כל מה שהם אומרים.

6)      סמים קשים (מסוג תרופות) עם שמות מוזרים זה לא תמיד רע!

7)     הגדול שלי, אריאל (תיכף בן 5) כל כך שם בשבילי. הוא רואה כל תנועה שלי ומנחם ודואג ומביא דברים בלי שאבקש וממש רואה אותי. אני מתכווצת.

8)    הקטנה שלי, רוני (תיכף בת 3) מפחדת. היא אומרת לי: "אני דואגת עליך, אמא". היא לא מתקרבת אלי ומפחדת מהגבס. ובכל הזדמנות אומרת שאסור לי לדרוך על הרגל ושאסור לי ללכת לקיר טיפוס יותר, ועושה "חנדלך" רק מרחוק. וזה לא קל כי היא היתה הכי נמרחת עלי לפני שזה קרה. ואני רואה את הדאגה שלה וזה קשה.

9)      אני לא כועסת על יאיר יותר על שלא קם לילדים בלילה כשהיו תינוקות. ופה יש סיפור.

אני כל הזמן קיטרתי על זה שיאיר לא קם בלילה כי הוא לא שומע אותם ושיותר קל לי לקום אליהם מלהעיר אותו, כי כך לפחות אני יכולה לחזור לישון במהירות יחסית. ושאחרת, אם הייתי צריכה להעיר אותו, היה לוקח לי שעות.

וכל העולם אמר ש"יאיר בוחר לא לקום כי הוא יודע שאת קמה" – נו טיפים להורים חדשים.

ואני באיזה מקום כעסתי עליו על השנים האלה שהייתי שומעת אותם וקמה והוא ישן כמו תינוק. האמת שגם קינאתי בו.

ואז לפני כמה לילות התפתלתי מכאבים וקראתי לו איזה ארבע פעמים "יאיר, יאיר..." והוא לא שמע.

יאיר צריך שיעירו אותו במגע, ולנו יש מיטה של 2 מטר ועם הכאב לא יכולתי לזוז לכיוונו ולהעיר אותו. בסוף אריאל ששמע, העיר אותו.

ואז היה ברור לי שהוא באמת לא שומע מתוך שינה, גם לא אותי מתוך הכאב, ושאני מקבלת את זה. ובשנייה אחת כל הכעס שהיה שם נעלם.

Sorry babe…      

10)  שיש לי חברים טובים

11) שאני מרגישה כמו האמא האוביסית שיושבת על הספה בסרט "מה עובר על גילברט" ולא ממש משתתפת בחיים (אבל לא באמת)

12) שאפשר לנסות, ומדי פעם להצליח להגיד לרוני לעשות משהו, בבקשה, מהספה. רוני היא קסם ורוח סערה והיא כמו מים ויש לה רצון משלה. והיא לא עושה מה שמבקשים בהגדרה. הרבה פעמים אני ממש צריכה לתפוס אותה, פיזית, כדי לדבר איתה או להרגיע אותה או לגרום לה לעשות משהו. ועכשיו, מהספה של גילברט ומחוסר התזוזה שלי אני מצליחה, לפעמים להפעיל אותה. זה מעולם לא קרה לפני, שהפעלתי אותה מהספה...

13)  שאני באמת מרוצה במכבי  -  לפחות במוקד. ויש שם רופא אחד שקוראים לו מורסי חשאן שהוא מדליק ושהוא הדור החדש של הרופאים ושזה כיף לדעת שיש כאלה רופאים כאן.

14) שכל אורטופד מגבס בדרך שונה – ולי החליפו כבר שלושה. ושנראה שהם נהנים כשהם עושים את זה ושיש שם אלמנט של עיצוב ואומנות.

15)  שזה יכול להתדרדר – הנה לי יש זיהום ברגל באיזור של השבר

16) שהחולה יודע הכי טוב. ושאיזה מזל שאני מהדור שמתעקש. ואיזה מסכנים כל המבוגרים והחולים שמתביישים או שחושבים שהרופא תמיד צודק.

שיחה שלי עם הרופא:

אני: "לפני יומיים החליפו לי את הגבס, אבל יש לי כאבי תופת"

הרופא: "גבס זה כואב"

אני: "אני יודעת, אבל זה באופן מיוחד. הגבס הקודם לא כאב ככה"

הרופא: "את שברת את הרגל"

אני: "אני לא מתפנקת, באמשך, תפתח את הגבס"

הוא פותח את הגבס מסתכל ואומר: "זה לא טוב -  יש לך זיהום"

יאיר: "אתה רואה שהיא לא מתפנקת"

אני: "אוף" ומתחילה לבכות

הרופא: "צודקת"

17) שכל הביטוחים שיש לי לא שווים במקרה הספציפי שלי. ואני משלמת המון על כל מיני מקרי ביטוח....חייבת לטפל בזה כשאחלים.

18)  שלנכים בארץ יותר קשה ממה שחושבים

19)  שהופתעתי לגלות שבגלל שרק התחלתי במקום העבודה בספטמבר לא צברתי מספיק ימי מחלה ושאני תלויה בחסדי ביטוח לאומי וטופס אחד שנקרא "תביעה לתשלום דמי תאונה". ולמרות ששנים אני משלמת ביטוח לאומי למדינה הזאת עדיין לא בטוח שאקבל הכנסה בשישה שבועות שאני מושבתת.

20)  שאנשים שאין להם כסף בכלל ושעברו תאונה שאינה תאונת עבודה או רכב ממש מסכנים.

21)  שהמוח שלי לא מפסיק לחפור.

22) שלשים מישהי היפר כמוני במיטה שישה שבועות יכול להיות אסון. ובדיוק בגלל זה אני מחפשת את הדברים החיוביים.

23)  שהבית לא ממש מלוכלך/ מבולגן/ כאוטי

24)  שקשה לי להיות פגיעה/ חלשה/ needy ושאני לאט לאט משחררת

25)  שאני לומדת לבקש עזרה / דברים / תשומת לב

26)  ש....

עד הפעם הבאה,

בואו לבקר.

נשיקות ותודה,

ורק בריאות,

קארן

לונדון, שבוע שעבר, כמות לא חוקית של אלכוהול, ואיך מסבירים במה אני עוסקת לשני חברים סופר אינטליגנטים?

מצטערת שלא כתבתי כבר הרבה זמן. התחלתי תפקיד חדש לא מזמן, ולא משנה שאני מכירה את החברה וקצת את התחום, ב life cycle של עבודות, ההתחלות הן מאוד שואבות. ובשבוע שעבר נסעתי לכנס בלונדון וגם זה גרם לי להתמזמז עם הכתיבה, אבל גם נתן לי השראה.

בלילה הראשון הלכתי לבקר חברה טובה שגרה בלונדון. לא ראיתי אותה הרבה זמן. אלכס היא אמריקאית שהכרתי בפריס. היא עזרה לי כשכתבתי את התזה שלי על מיתוג ערים ומקומות (Place and City Branding). היא היתה על קו פריס-לונדון ועזרה לעיריית לונדון בתהליך המיתוג מחדש שלה. מאז היא עבדה בקוקה קולה ארה"ב, עשתה תואר שני בעיתונות באוקספורד והיום היא אחראית על כל העיצוב, תוכן ואינטראקטיב בקוקה קולה אירופה. היא מבריקה, הישגית, עם יכולת ורבלית מדהימה, ורק בת 34. היא מסוג טיפוסי הover achievers  שלא פוגשים כל יום והשיחות עימה תמיד קולחות ומעניינות. הרבה פעמים הרגשתי שיש לי חיבור מאוד טוב איתה.  

וכל ההקדמה הזאת באה להדגיש עם חמישה קווים ובולד, שעל פניו נדמה לי שאם אתאר לאלכס את מה שאני עושה היא תבין מיד.

בעלה גם עושה רושם של בחור אינטליגנט, אחרי הכל, הוא חי עם אלכס.

אז אחרי ארוחת ערב, כמות נכבדת של אלכוהול, צלחת של צילי קון קרנה, מאפין תירס וכף שמנת חמוצה הם שאלו אותי "אז במה התערוכה עוסקת"?

אז עניתי Broadband Traffic Management.

הקדמה. בחיים במקצועיים שלי אני עובדת, חושבת, כותבת באנגלית. יחסית, זה קל. חייתי הרבה שנים בחו"ל ללא עברית מסביב וכל הכתיבה שלי, כולל שני תארים, נעשתה באנגלית. למעשה הבלוג הזה, זה המקום היחיד מזה שנים שאני מנסה משהו בעברית (ודי אוהבת את זה). כשאני נדרשת לדבר על העבודה שלי בעברית (ולא עם קולגות), עצם תרגום המושגים מכניס מימד של פרשנות ומאפשר להסביר את מה שאני עושה (גם אם נשמע צולע).

וכאן דיברתי עם שני דוברי אנגלית ובכל זאת Broadband Traffic Management וקצת טקסט שחוק שנמצא בכל מסמך או פרזנטציה שכתבתי בחודש האחרון לא ממש הבהיר להם מה אני משווקת. ואז שמעתי את אלכס אומרת משהו שאף פעם לא שמעתי אותה אומרת "אני בכל זאת לא ממש מבינה מה זה אומר"...

אז מה זה אומר Broadband Traffic Management? בגדול, מדובר ביכולת לנהל את משאבי הרשת (אינטרנט) לפי הגדרות מסוימות הקבועות מראש על ידי ספק התקשורת (ספק האינטרנט הביתי שלכם או ספק רשת הדאטה לנייד שלכם. דאטה לנייד זה כשאומרים לכם 2 ג'יגה לאיפון - כזה!). נא לדמיין מערכת רמזורים ענקית, כבישים מהירים וכאלה שלא, משאיות ענקיות ואיטיות בדרך לאילת, ואמבולנס שצריך להגיע ממש מהר לבית חולים הקרוב.  ובהקשר הזה- Broadband Traffic Management, זו איזו מערכת חכמה שמאפשרת לנהל את כל זה כך שהאמבולנס יגיע הכי מהר שאפשר, שהמשאית לא תעכב את כל התנועה, שאלה שנוסעים בכביש אגרה מקבלים שירות מצוין ושהרמזורים יעבדו כמו שצריך. זה הכי טוב שיכולתי להסביר (חוץ מאת החלק לאילת כי באנגליה אין). ואז אלכס אמרה את מה שאמרה- ואומרת את זה אחת שקובעת את כל מה שקורה בחברה שהיא חברת שיווק נטו!!!

ואני לא מחדשת כלום באמירה שלי שמפעילי הטלפוניה נכשלים, ובטח גם אנחנו אנשי השיווק של הטכנולוגיה שלהם,  בלתרגם מושגים טכניים לשפה בהירה וברורה אותה משתמש הקצה יכול להבין. ויוצאת מן הכלל, במעט, היא בזק עם פרסומות ה- NGN שלה. שם באמצעות הומור ואלמנטים ויזואליים היא מצליחה לתרגם את הערך של רשת ה- NGN שלה – מהירות ללא פשרות. אבל מי יודע מה זה next generation network (NGN) או מה זה high speed GSM של פלאפון– ואולי לא ממש צריך לדעת בשביל שהמסר יעבור?

אבל מי יודע מה זה 2 ג'יגה לאיפון? או מה זה חבילת דאטה? ובעודי כותבת את הפוסט הזה דוד שלי ניגש אלי ומבקש ממני לסדר לו את המייל של וואלה על הסמארטפון שלו. ולפני זה אני מסדרת לו את החיבור ל Wi-Fi בבית. ואז הוא שואל אותי מה אני עושה ואני מסבירה לו שהעברתי אותו ל Wi-Fi כך שלא יגלוש על הדאטה. הבנת? לא! "עשיתי שיהיה לך זול יותר". את זה הוא הבין.

הרוב מסתדרים עם הסמארטפון שלהם. זה די גאוני. ההתכנסות הזאת למסכי מגע אינטואיטיביים מקלה מאוד על חווית המשתמש שלנו. הנה, אני נוגעת באייקון ואז הוא נפתח, ואם לוחצים על ה G של גוגל אז אני יכולה לחפש משהו וכשאני לוחצת על החלון עולה מקלדת וכו'. שם נעשתה קפיצה מדהימה.

אבל מי יכול לתרגם 2 ג'יגה? כמה פייס או יוטיוב זה כולל? או גימייל? ואם אני נוסעת לחו"ל  - זה אותו הדבר? ואם אני מורידה אפליקציה לילדים לאייפון? או מעדכנת אחת? או שולחת הודעות דרך whatsup? מה זה אומר? כמה קילו?

יוסטון יש לנו בעיה.

אז מה עושים? ואיך Broadband Traffic Management יכול לעזור?

מה עושים זה פשוט יותר מאיך. מה עושים? מסבירים. מנהלים קשר דו-צדדי עם הלקוחות. המפעילים הסלולארים שלנו צריכים להיות מסוגלים לפשט את המושגים המורכבים כמו 2 ג'יגה למשהו שניתן לאחוז בו. למשל רשת AT&T האמריקאית מספקת ללקוחות שלה מחשבון דאטה – לא אפליקציה שמורידים למכשיר ואומרת לכם בכמה כבר השתמשתם, אלה כזה שמאפשר לכם לחשב, על פי צרכים אישיים, את כמות הדאטה שאתם צריכים לפני קניית החבילה.

בחישוב דימיוני שלי אני צריכה 2.2 ג'יגה לחודש.

ממש לא מעניין אותי מה זה ג'יגה, אבל לפחות אני יודעת כמה אני צריכה. ומה זה עושה? זוכרים? מסדר את הציפיות! ואם אני לוקחת חבילה שמתאימה לצרכים שלי, שאני הגדרתי, הדיסוננס נעלם. הסיכויים שאני אופתע בסוף החודש מחשבון מנופח או כזה שלא תואם את הצרכים שלי יורדים משמעותית. גם אם אני אקבל חשבון מנופח, יהיה לי רק את עצמי להאשים לא? ואז, בהנחה שכל הדברים שווים, אני הופכת לקוח מאושר יותר. וככזה הסיכויים שלי להישאר לקוח נאמן עולים.

ומה Broadband Traffic Management יכול לעשות? את החלק של מה זה עושה ברשת אני אשים בצד עכשיו. אבל בשבילנו, הצרכנים, זה סוג של Waze (אפליקצית GPS) מתוחכם מאוד. וכשזה ימומש תהיה למפעילים אפשרות לכוון אותנו וגם להדריך אותנו בזמן אמיתי הרבה יותר טוב לגבי השימוש שלנו באותם 2 ג'יגה. למשל, אם אני רוצה לראות וידאוקליפ ביוטיוב והרשת עמוסה ולכן הסרט נתקע מדי פעם, אני אוכל לעבור ל"דרך" מהירה יותר בתשלום זמני, מעין כביש 6 סלולארי. אם אני לא רוצה לשלם, אני יכולה לנסות מאוחר יותר בשעות שהרשת פחות עמוסה. מתי? אני אקבל הודעה. מגניב לא? שירותי? כן! ישים? יש עוד דרך... (ביפן כן!).  

זה מה שאני עושה. משווקת קוקה קולה למפעילים סלולארים. I wish. J

חוץ מזה. ממליצה על ביקור חורפי בלונדון. המיתוג שהם עושים עכשיו לעיר לקראת האולימפידה ב2012 מרשים ביותר.

שבוע טוב,

קארן