האיזור השני - מרכז המין

שלום אהובים,

מוצעים תרגילים לשחרור והזנת הצ’קרות והמרידיאניים בגוף.
נתחיל עם הצ’קרות ונמשיך למרידיאניים.
התרגילים מקורם בתנוחות יוגה או בתפילה המוסלמית כפי שהובאו בספרו של ד״ר נאדר בוטו, אהוב ליבי, ״רפואה ושבעת החוקים האוניברסאליים, מודל אינטגרטיבי לאבחון וריפוי״.
מומלץ לתרגל על בסיס יומיומי.

צ׳אקרות (בסנסקריט, גלגל), גלגלי או מרכזי האנרגיה המצויים בגופנו משמשים שערי כניסה לאנרגיה המזינה את הגוף ושומרת על קשר ואיזון אנרגטי עם הסביבה החיצונית.

כל מרכז אנרגטי כזה מחובר לבלוטה אנדוקרינית המפרישה הורמונים ובנוסף כל מרכז אנרגיה שייך לאיזור שונה בגופנו המופרד על ידי דיאפרגמה.

לשיטתנו, כל איזור קשור להיבט מסוים בחיינו -

האיזור השני

צ׳אקרת המין והיצירה כולל‪ת‬ את איזור האגן ומערכת איברי המין ושלפוחית השתן.

איזור זה קשור ישירות בתפקוד המיני ובמערכת הרבייה.

המרכז האנרגטי קשור ישירות באשכים אצל הגבר ובשחלות אצל האשה.

מבחינה נפשית האשכים והשחלות קשורים בטראומות הקשורות בילדים, אבדן בן או בת, משברים רגשיים המובילים לנתק מהילדים, תשוקה עזה להבאת ילדים לעולם שלא מומשה ופחד מחוסר יכולת ללדת ועוד.

לדוגמא, אנו מוצאים קשר ישיר בין הופעת ציסטה בשחלה ואבדן של דבר ערך יקר כגון בובה או חיה אהובה בגיל צעיר, בילדות. אותה ילדה חווה את אובדן הבובה והחיה כאובדן שווה ערך לזה של אם שמאבדת את ילדיה.

במידה ואבדן זה לא עובד או עוכל כפי שצריך היה להיות בילדות, הוא עלול לגרום לירידה משמעותית ברמת החיוניות של השחלה וכתוצאה מכך מופיעה ציסטה או גידול סרטני בשחלה.

מיומיות - גידולים ברחם, שרירנים (פיברומות) וסרטן הרחם, כולם קשורים למשברים לא פתורים הקשורים בהריון, קושי להכנס להריון ובאבדן הריון.

המשבר הנפוץ ביותר ומשפיע על צוואר הרחם אצל אישה, ועל הערמונית אצל גבר, וקשור לחוסר נאמנות או קנאה לבן / בת הזוג.

אצל גברים ירידה ברמת האנרגטית של מרכז זה יכולה להוביל ליצר מיני נמוך, אי אונות כתוצאה מאבדן ובזבוז אנרגיה מינית ושפיכה מוגזמת של נוזל זרע (כאן המקום לציין כי אנו ממליצים לתרגל פורקן מיני ללא שפיכה).

תרגיל לשחרור ולהזנת המרכז השני:

התרגיל מתבצע על ידי תנועת האגן, כאשר הגב וכל הגוף נשארים יציבים:

1. עומדים בפיסוק קל ברוחב הכתפיים. מכופפים מעט את הברכיים (בכדי שלא יהיו נעולות). מניחים את כפות הידיים על המותניים.

2. שואפים אויר ומניעים את האגן לאחור. שואפים שוב ומניעים אותו קדימה וחוזר חלילה.

3. אם מופיע כאב בגב התחתון, יש לחזור על התרגיל באופן קבוע שלוש פעמים ביום, בכל פעם במשך שתי דקות, עד שחרור הכאב והחזרת הגמישות לגב התחתון (בגבול האפשרי).

תרגיל להזנת המרכז השני - מרכז המין 

האיזור הראשון - מרכז הבסיס

שלום אהובים,
מוצעים כאן תרגילים לשחרור והזנת הצ׳אקרות והמרידיאנים בגוף.
נתחיל עם הצאקרות ונמשיך למרדיאנים.
התרגילים מקורם בתנוחות יוגה או בתפילה המוסלמית כפי שהובאו בספרו של ד״ר נאדר בוטו, ״רפואה ושבעת החוקים האוניברסאליים, מודל אינטגרטיבי לאבחון וריפוי״.
מומלץ לתרגל על בסיס יומיומי.

צ׳אקרות (בסנסקריט, גלגל), גלגלי או מרכזי האנרגיה המצויים בגופנו משמשים שערי כניסה לאנרגיה המזינה את הגוף ושומרת על קשר ואיזון אנרגטי עם הסביבה החיצונית. כל מרכז אנרגטי כזה מחובר לבלוטה אנדוקרינית המפרישה הורמונים ובנוסף כל מרכז אנרגיה שייך לאיזור שונה בגופנו המופרד על ידי דיאפרגמה.

לשיטתנו, כל איזור קשור להיבט מסוים בחיינו -

האיזור הראשון -

צ׳אקרת הבסיס ממוקמת בין חלל הבטן לעמוד השדרה ובו נמצאות הכליות, בלוטת יותרת-הכליה והאורטירי (הצינורות המובילים את השתן מהכליות לשלפוחית השתן).
בבלוטת יותרת הכליה מיוצרים הורמונים, בין היתר אדרנלין והורמונים המווסתים את שיעור הסוכר ואת כמות המלח המופרש בשתן.

ההיבט הנפשי הקשור במרכז זה הוא הקיומי בסיסי - הישרדות אישית וקולקטיבית ותחושה של בטחון. מושגים כגון: בטחון פיזי, מזון, מחסה, המשך קיום הגזע וטריטוריה. 

חיה למשל, מסמנת את מקומה על ידי הטלת שתן.

תדר אנרגיה של איזור זה נחשב לנמוך ביותר בגוף, ומספק את האנרגיה הדרושה למבנים מוצקים של הגוף: עצמות, שרירים, עמוד שדרה, ציפורניים ושיניים.

מבחינה רגשית בלוטת יותרת-הכליה נפגעת כתוצאה מסכסוכים ומשברים טריטוריאלים (משברים אלה יכולים לכלול גם משברים מופשטים יותר כגון: מתחרים בתחום העבודה או הזוגיות).
חוסר אנרגיה בכליות יוביל ליצירת אנמיה וירידה באנרגיה המועברת לעצמות. 

ירידה של אנרגיה תחליש את העצמות ותוביל לתהליך של בריחת סידן וזרחן והופעת אוסטיאופרוזיס.

תרגיל לשחרור והזנת המרכז הראשון:
1. יושבים על הרצפה ישיבה מזרחית כשעמוד השדרה זקוף
2. נושמים עמוק ונושפים דרך הפה בשפתיים רפויות
3. מדמינים קרן אור אדומה החודרת לאיזור עצם הזנב וממלאת את האיזור הראשון אור אדום חזק. נושמים את האור ומדמיינים שהאור נספג בכל הגוף, עד שהגוף מואר כולו. ניתן להרגיש רעד קל בגוף.
4. מדמיינים את הכליות כזוג פנסים המאירים באור אדום.

תרגיל להזנת המרכז הראשון - מרכז הבסיס

לחווה של גן העדן שלי קוראים פריידי מרגלית ויש לה תפוחים בשפע

הפרשנות שאני הכי אוהבת על הגירוש מגן העדן היא של אריך פרום.

פרום מקדים ואומר כי האדם שהתברך בתבונה, עם מודעות לעצמו (תיכף נדבר על זה), עם מודעות לתוחלת החיים הקצרה שלו, שנולד וימות ללא רצונו, עם מודעות להיותו לבד ולנפרדותו, לחוסר האונים שלו אל מול כוחות הטבע והחברה... כל אלה הופכים את קיומו הנפרד והלא מאוחד לכלא. וכי הוא ישתגע עד שלא ישחרר עצמו מהכלא על ידי איחוד מחדש עם האחר והעולם בחוץ.

אותה חוויה של נפרדות היא המקור לחרדה (anxiety). להיות נפרד, אומר להיות מנותק ללא יכולת להשתמש בכוחות האנושיים שלי, להיות חסר ישע ולחוות את העולם כפולש לתוכי מבלי שתהיה לי היכולת להגיב. מעבר לכך, חרדה מעוררת רגשות של בושה ואשמה וזאת באה לידי ביטוי בסיפור התנ״כי של אדם וחווה. עם אכילתם את פרי הדעת טוב ורע, אחרי שהמרו את רצון האל (ואין טוב ורע אם אין חופש להמרות) והפרו את ההרמוניה עם הטבע, הם התביישו -  כי הבינו שהם ערומים...

אריך פרום מסביר שבהיצמדות לפרשנות הוויקטוריאנית בה אדם וחווה התביישו במערומיהם, אנחנו מפספסים את הנקודה העיקרית: עם היותם מודעים לאחר ולעצמם הם הבינו כי נפרדים הם. ואף על פי שיודעים כי נפרדים, נשארו הם זרים אחד לשנייה משום שטרם למדו לאהוב אחד את השנייה (עדות לכך היא ״הלשנתו״ של אדם על חווה במקום להגן עליה מול האל).

הידיעה כי אנו נפרדים ללא איחוד על ידי אהבה - היא, היא המקור לבושה ובאותה הנשימה היא גם המקור לאשמה ולחרדה (מתוך The Art of Loving).

על ידי אכילת פרי הדעת קיבלנו חופש בחירה אך נשללה (ורק לכאורה) מאתנו האחדות עם האל, הבריאה והטבע, השדה המאוחד. והתהלכנו בעולם לתור אחריה.

הגירוש מגן העדן אינו עונש. הוא תהליך טבעי אותו כל אחד מאתנו עובר. כל אחד מאתנו עבר בדרך כזו או אחרת את השלב הזה בו הבנו כי אנו נפרדים, בתחילה מאמנו, אחר כך מהורינו וכן הלאה. ברי המזל מאתנו חוברו יחדיו על ידי כוחה של אהבה (אהבה כאמנות על פי פרום, לא בהכרח זאת הרומנטית) ברגישות וחמלה ואילו אחרים... קצת פחות

אני מאלה שקצת פחות :). אף אחד לא אשם בזאת. אהבו אותי, אני יודעת. אבל מספיק חרם חברתי אחד או מבט אחד נוקשה על הילדה הרגישה שהייתי (ועדיין, אך היום אני יודעת שזה כוח) כדי שארגיש לא במקום, לא שייכת. ושנים התהלכתי בעולם מלאה בשאלות גדולות. צברתי מסכות וסיפורים שאפשרו לי להגן עלי מהעולם הפולש מבחוץ. אלה היו מנגנוני ההגנה שלי. חשבתי שבניתי עולם בו אני יכולה בהגיון רב להסביר לעצמי שככה יהיה לי נכון. אוי, איך טעיתי.

אבל אני לא רוצה לכתוב על הארועים שגרמו לי לעטות מסכות או הסיבות שבגללן בחרתי להסיר את המסכות. זה קרה בהדרגה. בהתחלה במינונים קטנים שגדלו והצטברו ונקודה קריטית אחת בה נכנסתי לחדר ניתוח לאחר שריסקתי את הקרסול. שם כבר לא יכולתי להתכחש לעולם שהופיע מולי במלא הדרו. ומתוך תחושה שאני לא מסוגלת לזייף יותר חזרתי לתור אחרי התשובות לשאלות שהיו מנת חלקי בעבר.

אני רוחנית. תמיד הייתי. ותאמינו לי, ששני בני זוג החוזרים בתשובה שהיו לי (מי יותר ומי פחות) היו אחלה שיקופים לעיסוק שלי בעולם הרוח. כששואלים אותי האם חזרת בתשובה, אני עונה, מעולם לא חזרתי בשאלה. אך האל שלי אינו דתי. האל שלי הוא אני, הוא אתם, הוא הכוח, הבריאה, הוואקום, השדה המאוחד, נקודת האפס. איך שתקראו לו.

הוא בא לידי ביטוי בכל דבר גשמי ורוחני והוא מוסבר בדרכים שונות, מהחביבות עלי הן של דויד בוהם, איינשטיין, טסלה, וילהלם רייך, יונג, סטיבן גיליגן, נסים הרמיין, ואלה שזכיתי להכירם אישית וללמוד מהם: אריה דובי (ז״ל), אלעד חדד, נאדר בוטו, פריידי מרגלית, אורית בוקסבוים-פורת וגלית שחם (מורותי האהובות במרחב). האל שלי מוסבר דרך הפיזיקה הקוואנטית ומורגש היטב בגוף החי שלי שאותו אני מרגישה חזק ועימו למדתי לעבוד ולרפא, עצמי ואחרים. אנרגיית החיים נכנסת ויוצאת ממני כאילו שהפכתי שוב ילדה. כפי שהטבע רצה, כפי שצריך להיות.

אבל מי שחיברה אותי יחדיו ולימדה אותי ועוד הרבה נשמות שהיו נפרדות היא פריידי מרגלית ומרחב מודעות. שם כל הידע שצברתי בשנים האחרונות דרך לימודים, סדנאות ומפגשים מלמדים ומרגשים, שם הוא התחבר לידיעה אחת מזוקקת. שאני לא נפרדת, שאני מחוברת, שאני חלק מהשדה המאוחד ושאני אהובה.

למדתי לאהוב את עצמי. מחדש.

ולא, אין לי דבר בגנות הפסיכולוגיה הקלאסית או סדנא זו או אחרת. כולם היו שיעורים בדרך שהובילו אותי למסקנה שזה אינו מספק עבורי ולהמשיך לתור אחר התשובה והדרך. וכשהייתי מוכנה נכנסתי למרחב מודעות בראשה של פריידי מרגלית. ושם קרה הנס!

פריידי מומחית ל״מטא פסיכולוגיה״ - הפסיכולוגיה של התודעה - וזו, כפי שניתן לקרוא באתר של המרחב ״באה לפוגג את אשליית קווי הגבול המתקיימים בינינו לבין העולם החיצון. המטא פסיכולוגיה מתווה דרך מהפכנית להתבוננות במתרחש, להבין כי ה"מציאות" אינה אלא השתקפות מדויקת, הולוגרמה של נבכי תודעתנו, ומתוך תפישה זו ביכולתנו להתבונן פנימה, להביא לשינוי בתוכנו, וליהנות ממציאות המשתנה סביבנו״. 

מוזמנים להמשיך לקרוא על השיטה ועל פריידי כאן.

וכך זה קרה. אני למדתי להתיידד עם תת המודע שלי. להבין על מה ״יושב״ מה שמנהל אותי ולשנות, אחרי עבודת עומק, את הדפוסים הלא משרתים. להתמיר, ולחזק את כל היפה שבי. למדתי להתיידד עם חלקי הצל שבי. לקבל אותם, לשבת עימם לקפה. לצחוק עימם. לאהוב אותם ללא תנאי. לאהוב אותי ללא תנאי. לאהוב אחרים ללא תנאי.

אני שאוהבת במיוחד לחלוק את הטוב והאור מזמינה אתכם להתנסות וללמוד את עצמכם לעומק ולהחזיר את הכוח הביתה.

ובברכת שבת שלום, אור ואהבה...

קארן

"מתגעגעים לאחר-כך": תעוד אישי אובססיבי. טרנדים, טכנולוגיה ומחשבות על זיכרון ועל התפקיד שלו באבולוציה שלנו.

תמיד אמרתי (ואני מניחה שאני לא היחידה) שבעלי החזון השאקלים ביותר הם סופרים וכותבי התסריטים. להם יש את היכולת ל"ווזן" את העתיד שלנו הרבה זמן לפני שהוא קורה.

  

ב-1995 יצא סרט בשם Strange Days שריתק אותי. הוא תאר מציאות בה אנשים מקליטים את כל מה שעובר עליהם ברמה הוויזואלית והסנסורית ויכולים לסחור בחוויה. למשל, אדם שאיבד את רגליו, יכול להשתמש במכשיר כדי לראות וממש להרגיש איך זה להיות אדם שרץ בפארק, או אישה שנפרדה מבן זוגה יכולה לשחזר ימים שבילתה עמו (כן, גם סקס). כמובן, שרצה תעשיית סנאף לא חוקית סביב הטכנולוגיה (וכאן מתחיל הסיפור של הסרט).

הסרט השני יצא כבר ב-2004 TheFinal Cut, עם רובין וויליאמס (ולא ממש הצליח). גם כאן הסרט מתאר מציאות בה רובנו נושאים צ'יפ שמקליט את החיים שלנו. רובין וויליאמס משחק אדם שהתפקיד שלו לערוך את חייו של האדם הנפטר לסרטון קצר שמציגים בהלוויה שלו. ואז הוא מגלה משהו שאף אחד לא היה רוצה שיראו...

וכמובן הפרק מהסדרה המעולה, מראה שחורה (עונה ראשונה, 2011) The Entire History of You. שוב, מדובר במציאות בה כל פעולה מוקלטת וניתנת לצפייה, אישית או פומבית, מחדש.

ויש עוד אלף כאלה – מ-1984 ועד Minority Report (2002) ועד המשקפיים של גוגל.

מכירים את המם הזה שרץ בפייס?: "הייתה בשירותים - צלמה את עצמה 37 פעמים, היה על הירח - צילם עצמו פעם אחת".

אנו כבר שם, במציאות הזאת שבה הכל מתועד ומצולם. מיני מיקרו פעולות שלנו מתועדות, מדווחות (על ידינו או על ידי אחרים), נשמרות לעולמי עד, נשלפות מחדש בקלות בלתי נסבלת (מי אמר טכנולוגיה ולא קיבל?) כדי להיזכר ולהחוות מחדש. וסטטיסטיקה – מכירים? הכול נארז לטבלאות מעקבים ולברים וגראפים המזכירים לנו מי היינו פעם (רצתי רק קילומטר וחצי בהתחלה) ומה אנחנו היום (היום שלושה קילומטר) וכמה, אם נעשה כך וכך, (ותמיד משופרים יותר) נהיה מחר (איירון מן 2015!).

אז שוב, אני שעוקבת אחרי מה שקורה ולמה בצורה אובססיבית (להקדמה בעניין ראו כאן) סוקרת בפניכם טרנד חשוב שנקרא Tracking.

הצורך שלנו בלתעד, לשמר ולעקוב אינו חדש, מי יותר ומי פחות. ואני לא מציינת כאן ערכים ברורים כמו היסטוריה, מדע, סטטיסטיקה, מחקר. אך כן למשל, נוסטלגיה צובטת! ויפה אמר זאת דון דרייפר: "זה לוקח אותך קדימה ואחורה, זה לוקח אותך למקום בוא אנו רוצים לבקר בו שוב....למקום בו אנו יודעים שאנו אהובים".

או למשל הצורך הבסיסי והפשוט לשפר עצמנו ואת איכות חיינו כל הזמן וכך התיעוד והדאטה שנאספים מאפשרים לנו לראות את התמונה הגדולה ואת שאנו עושים בבירור יותר ובאמת לשפר את חיינו (ראו למשל מחקרים של ד"ר רוברט אפשטיין ולמשל, את התנועה (Quantified Self. 

ויש גם כאלה שפשוט אוהבים לראות את השם שלהם מופיע כל הזמן או מידי פעם (גם אני, הנה ככה: קארן קארן קארן).

ואם תרשו לי להיות עמוקה יותר (וקצת חופרת), מעקב ותיעוד אישי במרחב הציבורי נופל טוב עם תאוריית ההשוואה החברתית של לאון פסטינגר (פסיכולוג חברתי). פסטינגר טוען כי בחיפוש שלנו בהערכה עצמית מדויקת אנו משווים עצמנו לסובבים אותנו ועל ידי כך מפחיתים את אי הוודאות ומקבלים תמונה עצמית...האם יכול להיות שאנחנו מתעדים ובפומבי כדי, בין היתר, לקבל תמונה עצמית מדויקת יותר? (ואני לא שואלת האם התמונה מדויקת באמת, אלא האם זו המוטיבציה?).

כך או כך כבר לא מדובר בתופעה אלא במגמה של ממש, בצורך עמוק ולפעמים באובססיה המשנה לחלוטין את איך שאנחנו פועלים, מתקשרים, מחליטים ונזכרים.

עכשיו כשאנחנו מבינים את הצורך, חשבו על שירותים, אפליקציות וחוויות המאפשרות לצרכנים השונים לתעד, להשוות, לדווח ולהתקשר בפלטפורמות השונות (פומביות וחברתיות כמו פייסבוק, או קטנות פרטיות ומכוונות מטרה כמו זאת של הרופא שלנו).

וניוז פלאש, מדובר בחלק מתעשייה עם צפי לגלגל מעל 6 מיליארד דולר ב2016.

הנה כמה דוגמאות: (יש אלףמליוןתלאפיםחמשמאות אני יודעת :) וכמובן פעולות שקורות ב"אופן טבעי" כמו כל מה שאנחנו שמים ב - פייס, אינסטגרם, טוויטר, פיקסה וכדומה).

1)    טוב נו, Google Glasses ...

2)    אפליקציות משפרות איכות חיים כמו Zeo, Jawbone, SuperBetter ו – Lift המאפשרות לקבוע יעדים, לעקוב אחרי תנועה, שינה, הרגלי אכילה, תזונה ואחרים, לבקש מהחברים להוות קבוצת תמיכה וכמובן לתעד, לדווח, להפיץ ולקבל סטטיסטיקות בנושאים השונים. וכמובן יש את כל אפליקציות הספורט השונות מנייקי פלוס ועד Endomondo )והיא מצוינת כאן רק בגלל שיש לי אותה).

3)    אפליקציות מעולם הרפואה כמו: Withings המודדת ועוקבת אחר לחץ הדם, ו-Skinvision המאפשרת לעקוב אחרי שומות ושינויים בעור. בשתיהן ניתן לשלוח נתונים לרופא למעקב. ועוד אחת מעולה - iBGStar®Blood Glucose Meter המורכבת מדונגל המתחבר לסמארטפון ומאפשרת מדידה של רמות גלוקוז. האפליקציה מתעדת ושולחת נתונים למרפאת הסוכרת של החולה.

4)    ושירותים שפשוט אורזים את סיפור חיינו ומאפשרים תיעוד ושמירה של כל מה שקורה בחיינו ואף מתממשקים לאפליקציות העושות זאת בנפרד, כמו Saga.

וכמו לכל מגמה ותופעה גם כאן אנחנו לא חסינים מהשלכות ושינויים. כמה נקודות למחשבה (ומי שינחש נכון את דעתי האישית יקבל חיבוק מתועד באינסטגרם עם קישור לפייס).

אז כבר אמרנו שהתופעה קיימת ולכן היא מייצרת שוק שנשמע שיגלגל הרבה כסף ועונה על צרכים עמוקים שלנו. 

אתמול אפילו קראתי שאחת מ-8 המשרות החדשות שיהיו ב- 2025, היא משרה בשם Digital Death Manager – מישהו שיעשה סדר בכל הלייף לוגינג הזה שלנו (זוכרים את הסרט מ-2004). יש עתיד לכל עורכי הוידאו השונים :).

בכל הרעש הזה יש מקום עצום לשירותים המשתיקים את כל הרעש. מי שיפצח את זה לדעתי יעלה על הגל. שירותים ואפליקציות שמאפשרים לאנשים להיעלם, גם אם לזמן מועט, לעטות על עצמם גלימה שלא מראה אותם (ההוביט, הארי פוטר) קוראים לזה Cloaking / Off-the-Grid / Re-Starting. ויש כבר כמה כאלה: אפליקציית הסקסטינג Snapchat עושה את זה מצוין – משתמשים יכולים לשלוח תמונות לא שגרתיות מבלי שניתן יהיה להפיץ, לתעד, לשתף.

קדימה – צריך עוד כמה רעיונות טובים המאפשרים לנו ללכת עם ולהרגיש בלי.

ונקודה אחרונה וחשובה, לי לפחות. הזיכרון. התיעוד הזמין שהופך לאובססיבי או לחלק מההוויה הולך לשנות את התפקיד והמקום של הזיכרון שלנו. הזיכרון שלנו עטוף בחוויות סנסוריות שאינן רק ויזואליות ודווקא אי התיעוד (לפחות כמו שהדור שאינו digital native מכיר אותו), אולי המכוון, משמרות משהו בצורה מסוימת, בחדרי הזיכרון השונים. כך יש משמעות בשליפה של תמונות ישנות, בהתרפקות על העבר, בשכחה.

ועכשיו, כשכל תנועה, תחושה, וחוויה מתועדת, הזיכרון יאלץ גם הוא לסגל עצמו לעולם החדש בו הכול מתועד ונשמר וניתן לצפייה ובחינה מחדש. מדענית המוח ד"ר שילר (באלכסון) מסבירה: "אפשר לשנות את השפעתו הרגשית של זיכרון על-ידי הוספת מידע או העלאתו בהקשר אחר... זיכרונות מתעצבים ונכתבים מחדש בכל פעם שאנחנו נזכרים באירוע.... כשמשפיעים על זיכרון רגשי...אנחנו עדיין זוכרים בדיוק מה קרה. אבל הזיכרון הרגשי נעלם."

ועכשיו חשבו על העולם שאנחנו עומדים בפתחו, בו ניתן להיזכר באירוע בהינף יד... ומה זה יעשה לזיכרון הרגשי שלנו? רק אומרת...חומר למחשבה.

ולדעתי זאת הזדמנות מצוינת לאחל לכם המשך חופש נעים ושנה טובה. שנה של אהבה ובריאות, מתועדת כהלכתה.

הרבה אהבה,

קארן 

Random Acts of Kindness – מעשים אקראיים של חסד – עוד טרנד שחשוב להכיר

(מי שמעוניין מוזמן גם לקרוא פוסט אישי יותר שלי: שיקום!)

לקראת האביב הבא עלינו לטובה, וה"אעלק" מחאה שעומדת לחזור לרחובות תל אביב (סקס, סמים רוק'נ'רול ופייסבוק) חשבתי (ואת זה עשיתי הרבה, אבל לאט, בזמן האחרון) שיהיה מאגניב לחזור  לעניינים עם כתיבת פוסט על הטרנד החשוב שנקרא Random Acts of Kindness.

מזכירה שוב את החשיבות של מעקב אחרי מגמות צרכנים. זיהוי טרנד מאפשר מענה, בצורה טובה יותר, על צורך של הצרכן. כשזה נענה, הקשר בין הצרכן למותג חזק יותר כי הוא מושתת על משהו מעבר למענה פרקטי / פונקציונאלי. 

Random Acts of Kindness מדבר על איך חברות ומותגים אדיבים ואנושיים ישרדו טוב יותר בכלכלה של התקופה הקרובה. וזה למה? בעיקר בגלל שלצרכנים נמאס שחברות ומותגים מונעים מאינטרסים כלכליים גרידא ולא לוקחים אחריות חברתית, מוסרית וסביבתית על הנעשה סביבם. יותר מבעבר אנחנו מחפשים מגע אנושי, ומקום לחלוק - ומותגים שישכילו להבין זאת מהר – ישרדו טוב יותר. 

Random Acts of Kindness לא מדבר על נדיבות – "הי איזה מגניב! מחלקים דוגמיות של קרם הפנים החדש בסופר פארם" (וגם זה אחלה, אבל נופל על מקום אחר אצל הצרכן), אלא על פעילויות, אקראיות, של אדיבות אמיתית ושמאחוריה עומד מותג אנושי שאכפת לו. בעברית עתיקה קוראים לזה "מצווה", אבא של יאיר קורא לזה להיות "מנטש".

היופי היום הוא, שבקלות יחסית ועל ידי האזנה לכל הפטפטת ברשת (פייס, טוויטר וממשקים אחרים) ועל ידי אינטראקציה עם לקוחות וצרכנים בממשקים הדיגיטאליים, אותם מותגים יכולים לזהות את מה שמטריד אותנו באמת. את אותם מקומות שבהם שאנחנו משוועים לאחריות, להובלה מוסרית, לחלוקה בנטל ולמציאת פתרונות אמיתיים למה שמטריד אותנו.

כמה דוגמאות:

1.      סר ריצארד ברנסון, האיש והאגדה, עשה הכול, מבלי להתפשר על רווחה כלכלית, כולל במיזם Assurance Wireless מבית Virgin mobile. כאן, הוא מבטיח שירותי טלפוניה סלולארית בסיסית – מכשיר ו250 דקות שיחה בחינם לאוכלוסיה ענייה בארצות הברית. Virgin mobile מאמינה שתקשורת היא זכות בסיסית ומוכנה לממן אותה עבור אלה שלא מסוגלים לממן זאת בעצמם. אדיבות אמיתית. 

2.      לפני כשנתיים, LG, במסגרת מחקר הקשור להודעות SMS, גילתה שבני נוער בארצות הברית נוטים לשלוח הודעות באופן ספונטני והרבה פעמים מתחרטים על התוכן שנשלח (יכול להביך אותם ואחרים, פוגעני, גס וכו'). כשירות לציבור, LG יצאה בקמפיין משעשע שקורא לצעירים לחשוב לפני שהם שולחים הודעת טקסט כי הם עוד עלולים להתחרט בהמשך. הקמפיין נקרא Give it a Ponder וכלל שיתוף פעולה של ג'יימס ליפטון (מנחה "בית ספר למשחק") שהסכים לגלח את זקנו לטובת הקמפיין. LG  השכילה לנכס את פייסבוק לטובת העניין וטיפלה באמצעות הומור בנקודות הכואבות של בני הנוער. ראו לדוגמא: אחת הכרזות: "אם אבא של חברה שלי יראה את זה הוא יהרוג אותי, ואני לא יכול למות בתול". ולסרטונים ביוטיוב.

      הקמפיין הצליח בעיקר כי הוא העלה את המודעות לנושא הבעייתי והעלה את קרני החברה בקרב בני נוער, הורים וקבוצות הדואגות לשלום הילד. מעניין מי כאן יכול להרים את הכפפה ולצאת בקמפיין דומה הקורא לבני נוער לעצור ולחשוב לפני שהם "שוחטים" את חבריהם בפייס???

3.      יש גם חברות, כמו מרס (יצרנית חטיפי השוקולד) שמגייסות את הלקוחות שלה לעשות מעשים של חסד. בקנדה הקמפיין  Random Acts of Chocolate רץ כבר שנה שנייה. מרס קוראת לצרכנים שלה לחתום על אמנה ולהתחייב לעשות מעשה אחד אדיב (למשל, לעזור לאדם מבוגר לחצות את הכביש). החותמים מקבלים חטיף בתמורה לחתימה על האמנה (נדיבות) ומוזמנים להציע שמות של ארגונים חברתיים להם מרס תתרום כספים בתום בקמפיין. כולם נהנים. מרס העלתה את המודעות לעשייה חברתית (גם אם מדובר במיקרו מעשי חסד), ארגונים חברתיים מקבלים כסף ממרס, ויש תחושה כללית של עשייה משותפת וסיפוק אישי. יפה עשתה מרס שרתמה את הצרכנים להצלחה החברתית שלה. 

4.      דוגמא אחרונה מיני רבות היא הפעילות המשעשעת של Volkswagen - The Fun Theory. החברה שם סוברים ובצדק, שניתן להוביל לשינוי בהתנהגות על ידי הכנסת אלמנטים של משחק וכיף לפעולות הנראות משעממות, לא נחוצות וטריוויאליות. רבים מכם ראו את הסרטון שרץ ברשת לפני שנתיים Piano Stairs ובכל זאת אני מצרפת כאן לינק. Volkswagen רצתה להראות שאם המדרגות "מנגנות" אז אנשים משתמשים בהם במקום להשתמש במדרגות נעות (פעילות גופנית). או שמחזור בקבוקים יכול להיות משעשע אם ישנה אינטראקציה עם פח המחזור (איכות סביבה וקיימות). לכאורה אין קשר בין יצרנית הרכבים לפעילות גופנית ו/ או מחזור אך ישנה אמירה מאוד ברורה על המקום בו Volkswagen רואה את עצמה – היא לוקחת חלק פעיל בנעשה סביבה, גם אם אין השפעה ישירה על הביזנס שלה, או שמא יש?

יכול להיות שאני מפספסת, אבל לא ראיתי הרבה דוגמאות מקומיות של Random Acts of Kindness, אך אין סיבה, ובייחוד בתקופה של שינויים חברתיים, שחברות מקומיות לא יאמצו זאת כדרך חיים.

שיהיו ימים של חסד, וסופ"ש נעים.

קארן

ש י ק ו ם!

לא כתבתי הרבה זמן. לא יכולתי. מהר מאוד הבנתי שכדי לחזור ולכתוב משהו רבע מקצועי אני צריכה לצאת החוצה ולחוות דברים ואת זה לא עשיתי כבר שלושה חודשים (כן שלושה) ויש לי עוד חודש לפחות בבית (חוץ מגיחות השיקום שלי). ובכל זאת הצלחתי היום לכתוב על טרנד חשוב: Random Acts of Kindness.

אחרי הניתוח עוד כתבתי פוסט אחד ושני סיפורים קצרים אך אלה היו פרצים חד פעמיים של אנרגיה מתוך הענן ששהיתי בו. לא ממש זוכרת איך עברתי את החודש הזה אחרי הניתוח. ואיזה מזל שיש אנלגטיקה ואנשים שעוזרים.

וכשקצת התאוששתי ויכולתי לחזור לספת גילברט שלי (ממיטת גילברט שלי) קלטתי שאני לא מסוגלת לעשות הרבה ושאין לי הרבה סבלנות לקרוא ספרים או שמא התרגלתי לקרוא כתבות קצרות דרך המחשב (האם אני מייצגת את דור ה- Nowism וסיפוקים מיידיים?). כך שחוץ מלשבת ולהתבונן בנעשה סביבי בממלכה הפרטית שלי והרבה מציצנות דרך הפייס, אני לא ממש חווה דברים, בטח שלא באינטנסיביות שאליה אני רגילה.

ואני טיפוס אינטנסיבי J

ולמדתי לשחרר ולהמתין בסבלנות ואז התחיל השיקום.

הוא נכנס לחיי במידות קטנות. בתחילה דרך עדי, הפיזיותרפיסט שמכבי שלחה לי עד הבית (אני מרוצה!). יש דבר כזה שנקרא פיזיוטרפיה ללא דריכה. יושב לו איזה בחור עם מלא כוח ומפרק לי את כף הרגל, וכשהוא הולך הוא רושם לי תרגילים לסטים שאני צריכה לעשות כל שעתיים בערך. ופתאום המושג שנקרא "כאב טוב" מתבהר לי. ואני עובדת פול טיים בעבודה שנקראת כאב טוב.

כל מיני נכי (עבר) כמוני (עמית גיסי, עלי ופדי, שני חברים טובים, ועוד כאלה שאספתי בחודשים האחרונים) אמרו לי "עוד תראי הכאב הוא כאב טוב" ואני לא הבנתי את זה. what the fuck כאב טוב? אתם בסרט? מעולם לא חוויתי כאב טוב עד שעדי עבר את משקוף דלתי. יקירי, יש דבר כזה כאב טוב. ולא בגלל שנהנים (כי לא) אלא כי בסוף אמור לקרות דבר טוב.

ועימו יש המון תסכול (פה אני כותבת על התסכול אבל לא לדאוג, יש אופטימיות בהמשך J). יש תסכול כי זה תהליך א ר ו ך, ולמישהי אינטנסיבית שלא מבינה מה זה באמת (אבל באמת) אומר לדחות סיפוקים, ולא ממקום של ילד, אלא ממקום של מישהי שיודעת שהחיים יכולים להשתנות בשנייה, תהליך ארוך יכול להיות מאוד מתסכל.

ומתסכל גם המימד הפיסי של השיקום. הגוף שלי תמיד היה כלי סבבה ששירת אותי נאמנה. אני טיפוס פעיל, אתלטי, אלסטי, בכושר, אפילו בלידות תסכלתי יולדות אחרות עם תפרים וטחורים ששלוש שעות אחרי הלידה ישבתי ישיבה כריעה ללא בעיה. ההתעסקות שלי עם הגוף היתה שטחית: כוסית לא כוסית? בטן לא בטן, חזה שקטן אחרי לידה, נו כזה. ופתאום אני מתעסקת עם ר א ב ק יכולת ללכת? האם אני אצלע? טווח תנועה (מה זה?) לשאת משקל על הרגל ופעילות אינטנסיבית כמו סטים של תרגילים, לפעמים,רק עשרה תרגילים, שמתישים אותי. אני מגדלת עצם וזה לא פשוט.

ואז התחלתי הידרותרפיה ושם נשבר ונבנה משהו. בהידרותרפיה אני יכולה לעשות קצת יותר כי משקל הגוף יורד משמעותית במים (מים שמגיעים עד גובה חזה) וגם פחות כואב במים. אבל דווקא שם אני מרגישה כמה הגוף בוגד. בשנים של עבודה קשה בניתי גוף חזק ושלושה חודשים של חוסר פעילות מוטטו אותו כליל. אני לא מצליחה לשחות כבעבר ומתעייפת תוך שנייה. גם הפעולות הפשוטות הפכו קשות. פתאום הבנתי שלא רק את הרגל אני צריכה לשקם אלא גם את שאר הגוף, היציבה, מערכת שיווי המשקל - the works.

ולמרות המפגש, שם במים, עם שבריריותו של גופי, מצאתי כלי שיכול להכיל את מה שעובר עלי. המים עושים לי טוב. הם מרגיעים, מכילים, מייצבים ומכינים אותי ליום שאוכל לצעוד, בהתחלה עוד עם קביים ואחר כך לבד (אינשאללה).

והם נותנים לי כוח לפנטז על ימים שבהם אני אסתכל במראה ואשאל שאלות כמו: יש לי בטן? מיני? עקבים? כאלה.

מי נרשם איתי למרוץ נייקי 2013?

נשיקות לכולם, ותודה על הדאגה והעזרה שלכם.

קארן

איכילוב - I LOVE...

זוכרים שאמרתי שיכול להתדרדר? אז כזה.

במקרה שלי, האיש מספר אחד, ד"ר שלמה אליאס (ותודה לעמית ונטלי שהמליצו) חשד שיש שבר נוסף. שלושה רופאים לפניו, ושלושה רנטגנאים לא ראו אותו. עצם הטלוס שלי התרסקה לגמרי וביום שהגיע הפענוח של בדיקת ה CT, בשעה 17:30 ד"ר אליאס שלח אותי להתאשפז באיכילוב. בשמונה בבוקר למחרת נכנסתי לניתוח אורטופדי מורכב תחת הרדמה מלאה.

מאז אני עומדת על קצה התהום. על רגל אחת ומחזיקה חזק שלא ליפול.

כי עוד יכול להתדרדר. יש לי עוד שלושה חודשים ללא דריכה, ואחריהם פיזיוטרפיה ארוכה, ועוד שנה לפחות עד שידעו שהניתוח הצליח (גם לגבי יעילותו היו חלוקות הדעות) ויכול להיות שאצטרך ניתוח נוסף, בעיקר כי אם מבינים את החשיבות של העצם הזאת, יודעים שהסיכויים לא לגמרי בעדי.

ולמרות שאני אופטימית ושאני הולכת לנצח, אני קצת מפחדת.

בהתחלה פחדתי מלמות. קרו מקרים שניתוח בהרדמה מלאה הסתבך. ולא ממש נפרדתי מהילדים ומיאיר, ואם אני לא אתעורר והפנים האחרונות שאני רואה הם של ד"ר עמיר שפירא והוא כזה חמוד...ואחד שתיים שלוש..

ואחר כך התחלתי לפחד מהכאב. הכאב שלא מפסיק, ומה אם הוא באמת לא יפסיק. ממנו אני עדיין מפחדת.

וגם מעוד מלא דברים.

לא כיף הפחד הזה...

ובכל הענן השחור הזה יש מקום אחד, ואני יודעת שכמה מכם יעופו עלי עכשיו, שעושה לי טוב וקוראים לו איכילוב. והנה זה קשור לפרגון שלי למקומות שעושים את זה נכון! וזה בעיקר בגלל שלמעט שתי אחיות מהז'אנר הפשיסטי פלוס בלילה האחרון במחלקה, כולם, ללא יוצא מן הכלל, היו רגישים, שירותיים ובאמת רצו רק להקל עלי. וזה נותן תחושה של ביטחון, שאיפשהו השארתי בדרך לחדר ניתוח ואני עוד מחכה לחסידה שתחזיר אותה אלי.

כבר הרבה זמן שאני חושבת שאיכילוב זה אחלה מקום. את שני הילדים שלי ילדתי שם, והאשפוז של רוני בדנה היה משב רוח מרענן בהשוואה ל"חוויה" המזעזעת שעברנו בשניידר.

היה לי מזל גדול שד"ר אליאס מנתח באיכילוב כי מיד אחרי שהבנו שאני צריכה לעבור ניתוח הוא התקשר למיון כירורגית ואמר להם שאני מגיעה. וכשהגעתי ישר חיכו לי וכל האדמיניסטרציה עברה יחסית מהר והכול עם חיוך וקריצה וגם קצת חוש הומור ("מזל שקרה לך ולא לי"  ועוד כל מיני הגיגים של חננות).

ואני חייבת לציין שהמקום כמו אחרי הוריקן, אני לא יודעת איך לבטא את זה במילים. הם אחרי מהפכה ואתה מרגיש את זה. החזרה של המתמחים והרופאים לשגרה לא ממש אחתה את השבר. יש להם עוד דרך לעבור ובכל זאת הם מתייחסים לחולים עם המון סבלנות וחמלה.

לא היה מקום במחלקה, אז בלילה שלפני הניתוח נשארתי לישון במיון כירורגית. האחות במשמרת הראשונה הציעה לי את הפינה החשוכה יותר ושאלה את יאיר אם הוא רוצה לישון לידי. כשתקפה אותי החרדה היא הציעה ואליום (לקחתי, לא עזר).

בשבע בבוקר הגיע אח להודיע לי שבשמונה אני נכנסת לניתוח (איזה כיף, אני מקבלת את המשמרת הראשונה, כולם רעננים). ומיד אחריו הגיעה אחות שלקחה אותי לשירותים ועזרה לי להתפשט. וגם מורסי (הי, גם הוא באיכילוב), ששברתי דיסטנס איתו (ד"ר חשאן מהפוסט הקודם) ירד למיון להסביר כמה דברים על הניתוח, וכל זה ויאיר עוד לא הספיק להגיע. 

בחלל ההמתנה לניתוח (יאיר כבר איתי, וכבר אמרתי לאחותי שאני אוהבת אותה ושתגיד לאבא ואמא ודניאל) ירדו כמה מומחים לכירורגיה של כף הרגל והסבירו למה לא ולמה כן (ולא ממש הקשבתי ויאיר בסוף החליט – מתה עליו!!!) והכול בגובה העיניים (זא"מ לא ראיתי את "האוס" שם) ושוב הומור של רופאים ("אם הייתי יודע שאת כזאת יפה, הייתי ממליץ לנתח" ובתגובה ללחץ של מנהל חדר הניתוח שנחליט כבר "אתמול גיליתי שאני מעדיף גברים, ואתה בדיוק הטעם שלי").

וד"ר אליאס, שהסביר ושוב הסביר וראית בפנים שלו שהוא באמת דואג – "אני לא יכול לנתח אותך אם את ככה", כי אני בכיתי, אבל לא הסברתי שזה בגלל התינוק בן החודש שעמד להיכנס לניתוח והעיניים המבוהלות של ההורים שלו שברו את ליבי.

והחיוך של ד"ר שפירא.

והרבה שעות אחר כך התעוררתי בחדר ההתאוששות. עוד לא נותנים ליאיר ולאחותי להיכנס. אבל זה כמו תינוקיה. יש שם שתי אחיות שאיך שאני פותחת את העיניים עושות כל מה שאני צריכה. מים (קצת), סיר לפיפי, מורפיום לוריד.

איך התינוק? "הוא בסדר. הניתוח עבר בשלום".

ושוב מורסי וד"ר אליאס שבאו לבדוק שהכל בסדר.

ה"נורא מכל" היה כשאמרו לי שיש מקום במחלקה. כל כך רציתי להישאר בחדר ההתאוששות. היה שם כיף.

וגם מקבלים מחמאות באיכילוב. יפה - כבר אמרנו, ואז הסניטר שלקח אותי למחלקה שאל "ההורים מחכים בחוץ?". היי, אני גם נראית צעירה!

ובאורטופדית א' הצוות היה מקסים. את ד"ר שפירא פגשתי שוב ביום של הניתוח בעשר בלילה. הוא היה שם כבר בשבע בבוקר לעבור על התיקים של היום וניתח בשמונה ובא לבדוק אותי במחלקה בעשר בלילה. יש לו שני ילדים קטנים והנה הוא עוד מחייך...  

האחיות, חוץ מהפשיסטיות, היו מקסימות ומרגשות ומטפלות. ולא רק אלי גם לזאת ששכבה לידי, ואותה זרקו מקומה שלישית והיא היתה קצת מהז'אנר העצבני וצעקה כל הזמן ובכל זאת עשו כל מה שהיא ביקשה.

והיתה שם אחת  - פיה טובה. בלונדינית עם עיניים כחולות שכל מה שהיא רצתה היה להקל עלי. היא קילחה אותי והרימה את הרגל ונתנה תרופות כשכאב ואמרה לי לשבת כי זה טוב לרגל השניה ולא לפחד לבקש עזרה מיאיר ושאני אחזור לבקר כשארגיש יותר טוב.

ויצאתי הביתה. והיה עוד יום רווי כאבים שהייתי צריכה לחזור למיון בשלוש לפנות בוקר. עם המזל שלי מורסי היה שם (איזה כיף). זה היה לילה של יום חמישי. היו שם, במיון כירורגית, כמה שיכורים וכמה שחטפו מכות באיזה מועדון ועמית, גיסי, ואני (את יאיר השארתי עם הילדים בבית). ושוב כולם היו מקסימים. השומר הביא לי כיסא גלגלים (וגם התחיל איתי עד שראה את עמית J) ומיד השכיבו אותי על מיטה. ומורסי ירד והחליף לי גבס, כדי לשחרר את הלחץ. יצא מכוער אבל הקל על הכאבים.

ובשלישי האחרון הייתי במרפאות חוץ. שיא התקתוק. אמרו 09:45, קיבלו בזמן. הורידו גבס (קצת כאב, שוב הז'אנר הלא רגיש אבל בסוף יצאנו אחוקיות), הורידו תפרים, צילמו. ושוב ד"ר אליאס מסביר ומצייר לי ומעודד. הכל נראה מצויין. מאז גם קצת פחות כואב.

נראה לי שאני אלחץ על רוני או אריאל ללמוד רפואה. מה? קצת נחת לאימא!

ואני מצטטת את הגבר שישב לידי במרפאות החוץ ואמר לזה שהיה בקו השני: "גבי, הכל בסדר, אתה מנהל בית חולים למופת".

פרופסור גבי ברבש, אתה מנהל בית חולים למופת!

תודה

רפואה שלמה,

קארן